סוד שאמהות מתבישות בו

איזה סוד אמהות מתביישות לספר אפילו לעצמן?

איזה סוד אמהות מתביישות לספר אפילו לעצמן?
-הנעל עפה באוויר. אחריה נשמעת צרחה. או שזה היה בסדר פעולות הפוך?
– הרצפה של הסופר זוכה לניגוב יסודי על-ידי בגד חדש שנלבש רק היום.
– מילים חצופות נאמרות כאילו היו שייכות לדיבור נורמטיבי.
מוכר לך?
רב האימהות חוות מצבים כאלה בווריאציה זו או אחרת ובתדירות משתנה.
היצור המתנגד, הצורח והמתחצף הוא הילד האהוב והיקר שלנו.
אותו ילד שהלב שלנו מלא וגדוש אהבה אין סופית כלפיו.
אבל לא ברגעים האלה.
הרבה אימהות מסתובבות עם תחושה איומה בגלל הסוד הנורא שהן נושאות עמוק בפנים:
הן לא אוהבות את ילדם בזמנים שהוא מתנהג באופן שמכעיס, שמתסכל או שמביש אותן.
הסוד הזה כל כך נורא, שלפעמים אנחנו לא מעיזות אפילו לחשוב עליו ביננו לבין עצמינו. כשהמחשבה המאיימת “אני לא אוהבת אותו” מופיעה, אנחנו מנסות להיפטר ממנה בכל דרך אפשרית.
אבל ברור שזה לא עובד. בטח לא לטווח ארוך.
מחשבות ורגשות קשים לא נעלמים רק בגלל שלא רצינו לחוות אותם. הם נשארים ב”מחתרת רגשית” ומתערבים בקשר שלנו עם הילד ואולי בעוד תחומים נוספים.
למה זה כל כך מפחיד לא לאהוב את הילד שלנו?
אני פוגשת אימהות שמרגישות ממש פגומות בגלל חוסר אהבה הזה.
נראה שאהבת אם לילדיה נתפסת כדבר מובן מאליו בכל מצב ובכל תנאי. כמה נאמר ונכתב על המסירות האימהית
האין סופית, על הקרבה של האם כלפי ילדיה, מושגים שמקורם באהבה העצומה והבלתי מעוררת של האם
אני באמת חושבת שאהבה אימהית הינה מיוחדת במינה וגורמת לנו, האימהות, לותר על הצרכים שלנו במשך שנים רבות, להתמסר לילדינו בצורה יוצאת מהכלל ולהציב אותם בראש סולם המחויבויות שלנו.
ועדיין, אם נחשוב על העניין לעומק, נראה שבלתי מציאותי ואפילו תמוה לצפות מהאם להרגיש אהבה כלפי ילדה כשרגשות אחרים ממלאים את לבה.
כשאנחנו כועסות על הילד אנחנו מרגישות כעס. ולפעמים זה כעס עוצמתי מספיק בשביל שלא נרגיש שום רגש נעים, בטח לא אהבה.
זה נשמע אנושי? לגמרי.
הידיעה הזאת שאני לא חייבת כל הזמן להרגיש אהבה כלפי הילד פשוט משחררת.
לא מספיק שאימהות צריכות להתמודד עם מצבים מאתגרים בגידול ילדיהן, גם מוטל עליהן להרגיש כל הזמן אהבה?
ואת יודעת, מה? עצם הדרישה אינה הגיונית. איך אפשר לדרוש ממישהו, גם כשהמישהו הזה הוא אנחנו עצמינו, לאהוב מישהו אחר? כן, גם אם שהמישהו הזה הוא הילד שלנו.
אנחנו לא נדרשות להרגיש אהבה בכל מצב.
הרבה מאתנו לא מסוגלות להרגיש אהבה במצבים שהילד מתנהג בצורה שמאוד מכעיסה, פוגעת או משפילה אותנו. המח שלנו מוצף ברגשות קשים והאהבה לא נמצאת בהישג ידינו.
אבל אנחנו כן יכולות לבחור באהבה.
גם במצבים הכי מאתגרים עם ילדינו.
מה הכוונה?
אנחנו יכולות לבחור להגיב בצורה שמשדרת אהבה גם כשהכעס או כל רגש קשה אחר לא מאפשרים לנו להרגיש אותה.
זה לגמרי עניין של מיומנות: לאמן את השריר של תגובה אימהית מווסתת, תומכת ויחד עם זאת לא מוותרת על גבולות, גם אם בפנים באותו רגע אין גישה לאהבה.
אנחנו יכולות לבחור לא לשתף פעולה עם הפחד או עם הכעס שמשתוללים בפנים, לעצור רגע ובאופן
מודע לבחור באהבה.
הבחירה הזאת כבר תוביל אותנו לתגובה מאוזנת ויעילה יותר מצעקות, מעונשים או משתיקה רועמת.
הבחירה הזאת תאפשר לנו לראות את הילד, שבאותו רגע כל כך מצער אותנו, כמתמודד עם מצוקה משלו
שגורמת לו להתנהג כך.
אנחנו נוכל לראות את הפחד, את חוסר האונים ואת הכמיהה לקשר מבעד להתנהגויות ולמילים מפריעות.
אנחנו נוכל להושיט לו יד שהוא כל כך זקוק לה ולתמוך בו יחד עם שמירה על גבולות ברורים שנצרכים לו לא פחות.
לזה קוראים אהבה.
ברור שלא נוכל לפעול כך כל הזמן. אחרי הכול אנחנו רק בני אדם.
אבל בכל פעם שנבחר באהבה, המח שלנו של ילדינו יפתח ויחזק דפוסים בריאים יותר.
כך ההתמודדות שלנו ושל הילדים עם מצבים מאתגרים תשתפר ותתייעל.
הם גם יקרו פחות.
בסוף האהבה תנצח!

 

 

רגע, אמא! אל תשכחי למלא את כתובת המייל שלך כדי שהפוסטים הכי מעודכנים יגיעו ישירות אלייך

דילוג לתוכן