אהבה

איזה רגעים את בוחרת להנציח באלבום המשפחתי שלך?

איזה תמונות את שומרת באלבום המשפחתי?

סביר להניח שאת, כמו שאר האנשים, רגילה להנציח חיוכים, חיבוקים, ברק בעיניים, שמחה והתרגשות.

הרגעים האחרים שהם חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, של פנים מעוותות בכעס או בכאב, בכי, עימותים וחוסר נחת, לא מוצאים את מקומם בין דפי האלבום.

האמת, שאם היינו מתעדים את האירועים מהסוג השני, הם היו תופסים נפח נכבד משטח האלבום. קחי, לדוגמה, את נושא העימותים. המחקר מראה שאחים רבים בממוצע פעם בשעה(!) והורים וילדיהם המתבגרים נכנסים לקונפליקט פעם ביום.

אנחנו גם לא זקוקים כל כך למחקר על מנת להבחין שקונפליקטים ורגעים של חוסר נחת הדדי בין הורים לבין עצמם, בין הורים לילדים ובין אחים, הינם משהו שקורה בווריאציה זו או אחרת על בסיס קבוע.

ועדיין, לרובינו יש פנטזיה שחיי המשפחה שלנו יתנהלו על מי מנוחות כל הזמן, יהיו “חלקים” וחסרי עימותים.

הציפיה הזאת יוצרת מלכודת כפולה:

  • הרבה יותר קשה להתמודד עם המצב, אם יש פער גדול בין הציפיות שלנו לבין מה שקורה במציאות. לדוגמה, אם אני מצפה שילדי תמיד יקשיבו לי בפעם הראשונה שאני פונה אליהם, אז יהיה לי קשה יותר להתמודד באופן יעיל כאשר בפועל הם נענים רק בפעם השלישית.
  • אנחנו מפסידות הזדמנות אדירה ללמוד ולצמוח ממצבים מאתגרים. וכך גם מפספסות הזדמנות ללמד את ילדינו איך לנהל חילוקי דעות ושונות בינינו בצורה מכבדת, איך למצוא פתרונות משותפים ולבצע “תיקון” במערכת היחסים אחרי הקונפליקט.
  • ובעיקר, אנחנו לא מצליחות ללמד את ילדינו את אחת העובדות החשובות במערכות יחסים- קונפליקטים יכולים לקרות בין אנשים שאוהבים אחד את השני ויש אפשרות לפתור אותם!

מסתבר שאי אפשר וגם לא צריך למנוע  לגמרי עימותים בין הורים לילדים. נכון שכדאי לנו לפעול על מנת לצמצם אירועים מיותרים של מתח ובהחלט יש הרבה מה לעשות בעניין. אין צורך לריב עם ילדה האם היא תלבש חולצה כתומה או כחולה, או לדחוף בסתר מלפפון לילקוט ולגלות אותו בשלמותו בערב (במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב הריח מספר לאמא שיש ממצאים חשודים בילקוט ואחסוך ממך את התיאורים של המראות הקשים).

יחד עם זאת, יהיו רגעים בהם קונפליקט וחוסר נחת הינם בלתי נמנעים וזה בסדר. זה גם בסדר שאחרי רגע כזה ילד ירגיש כועס או פגוע. אני בטוחה שיש לך מספיק דוגמאות משלך כמו: הילד רוצה לצאת לסיבוב באופניים בשעה מאוחרת ואת לא מסכימה. הילדה מתעקשת להמשיך  לשחק במקום לעשות שיעורי בית. לא חסרות דוגמאות, נכון?

גם אם את מבינה, מכילה ותומכת, הילד עדיין יכול להרגיש חוסר צדק וכעס. זה טבעי ונורמלי וקורה בכל מערכת יחסים בין הורים לילדים.

אבל יש עוד שלב בהתנהלות במצבים כאלה, שאימהות רבות מדלגות עליו: תיקון של הקרע שנוצר בקשר שלנו עם הילד. יתכן ואנחנו לא רגילות לפנות לילד אחרי העימות ולדבר אתו על מה שקרה בניסיון לבצע תיקון. זאת לא הזדמנות נוספת להסביר לילד כמה שהוא היה לא בסדר, אלא אפשרות להקשיב לו, להסביר את נקודת המבט שלנו ולעשות “שולם” רגשי. הרבה מאתנו חוששות מלפתוח שוב את הנושא שהביא לעימות ולגרום לרגשות הקשים להתעורר בשנית. לפעמים אנחנו גם מרגישות אשמות ולא חשות בנח לחשוף את המקומות הפגיעים שלנו מול הילדים ולהתנצל, לדוגמה.

דווקא המחקר מראה לנו שגם אם נראה שילדים שכחו מהאירוע הלא נעים בינם לבין הוריהם, בפועל זה לא כך. הם פשוט לא ניגשים להורים ופותחים את הנושא . לעיתים קרובות השקט לא מסמל שלווה או קבלה. ילדים ממשיכים להיות מוטרדים, עצובים או סובלים בגלל מה שקרה, בלי יכולת לפנות להוריהם ולשתף אותם.

אז זה נשאר התפקיד שלנו (לא שחסר לנו תפקידים)-להתייחס לקונפליקט בינינו לבין הילד שלנו באופן פתוח, לא שיפוטי ואוהב. כך נהפוך אותו ממאורע הרסני, לאירוע שמחזק את הקשר ומלמד מיומנויות חשובות לניהול מערכות יחסים תקינות.

היום נגענו על קצה המזלג בנושא הקונפליקטים בין הורים לילדים. אני מרגישה שזה נושא מרכזי מאוד בהורות ומעסיק אימהות ואבות רבים.

היום בחצות מסתיימת ההרשמה לקורס לאימהות “לגדל ילדים שמשתפים פעולה ויודעים להתמודד עם תסכול” בו נלמד לעומק גם את נושא העימותים, בין שאר נושאים חשובים וחיוניים עבור כל הורה.

רגע, אמא! אל תשכחי למלא את כתובת המייל שלך כדי שהפוסטים הכי מעודכנים יגיעו ישירות אלייך

דילוג לתוכן