ילדה מתוסכלת

איך הפחד שלך במסווה של דאגה טבעית עלול לסלול לילד שלך דרך לחיים אומללים?

לא היה לי ספק שפוסט שנוגע בנקודה כל כך רגישה כואבת כמו הצקות לילדה
בנושא המשקל יעורר תגובות רבות אצל האמהות.
אני מודה לכל אחת שטרחה להגיב ולשתף אותי במחשבותיה וברגשותיה.
בעקבות גל המיילים שקיבלתי ראיתי שחשוב להמשיך להרחיב על הנושא.
דווקא התגובות הסקפטיות שלכן עוזרות לי ללבן את מקומות המשמעותיים
ולחדד את המסרים שלי.
היום אני רוצה להתייחס לתגובה של אמא מעורבת ואכפתית שמשתפת אותי
במהלך שעשתה עם ילדתה הצעירה.
אני מוכרחה להדגיש נקודה ממש קריטית לפני שאמשיך:
בדרך כלל שיחה אחת או אפילו כמה שיחות עם ילדים
לא גורמים  להם קושי לאורך שנים.
הקושי עלול להיווצר כאשר מדובר בדפוס קבוע שחוזר על עצמו פעם אחרי פעם.
אם את מזהה בין השורות את הצורך לשנות את גישתך, פשוט עשי זאת!
אין טעם לייסר את עצמך ברגשות אשמה או דאגות.
בכל רגע נתון את פועלת הכי טוב בכלים שיש לך! 
טוב, אז זה מה שהאמא כתבה לי:
"יש לי ילדה בת חמש וחצי והיא עוצמתית ביותר.
בארוחות היתה דורשת עוד לחם, עוד פסטה, עוד פחמימות.
כרגע היא בעודף משקל קל וסביר לגילה,
אבל הייתי חייבת להפסיק את ההרגלים שיביאו להשמנת יתר.
תפסתי אותה לשיחה אחת על אחת בלתי רשמית ואמרתי לה:
"תסתכלי על הבטן, נכון היא קצת בולטת?
זה בסדר ונחמד, אבל מי שאוכל ואוכל ואוכל פחמימות,
בסוף הוא נהיה מאד שמן וכבד.
ואז יותר וקשה לו לנשום".
והראיתי לה נשימות ונשיפות ממאמץ.
ומאז, בלי מריבות ובלי הערות בכלל היא מסתפקת בשתי פרוסות לחם בארוחה
ומכניסה יותר ירקות לתפריט מרצונה.
היא לא מפחדת מהמראה של ההשמנה,
כמו שהיא נרתעת מהנזק הבריאותי שנגרם בעקבותיו".
אני פונה אליך, אמא יקרה, על גבי המייל הזה:
ניכר שאת אמא אחראית שדואגת לבריאות הנפש והגוף של הילדה.
תרשי לי לשתף אותך במחשבות לגבי מה שכתבת.
קודם כל יש לי שאלה אליך:
מה הייתה המטרה שלך כששמת לב לאכילת יתר אצל בתך וקראת לה לשיחה?
אני מאמינה ותתקני אותי אם אני לא צודקת שרצית לגרום לה להבין
שלא בריא לאכול הרבה פחמימות ושצריך להסתפק בכמות "נורמלית".
כתבת גם ש"היית חייבת להפסיק את ההרגלים שיביאו להשמנת יתר".
ברור שאמהות רוצות שילדיהן יהיו בריאים.
אבל שימי לב באיזו דרך המסר הזה עובר:
זה לא בסדר להיות עם בטן בולטת.
בטן בולטת אומרת שאני לא בריאה.
עכשיו תלכי בדמיונך עשר שנים קדימה.
בכיתה של בתך חברות פצחו באופנת דיאטות.
כמעט ברור שבתך מצטרפת.
הרי הדרך הזאת מוכרת לה כבר מגיל קטן.
ולא משנה שמן הסתם את כמו רב האימהות  לא מעודדת דיאטות כיתתיות.
אולי חוששת מהנזקים שעלולים להיגרם מדיאטות כאלה,
אולי מבחינתך הבת בכלל לא צריכה לרדת במשקל.
הנערה כבר מספיק גדולה כדי להחליט מה היא עושה עם עצמה והגוף שלה.
והקול שלך שמצביעה על הבטן הילדותית שיוצאת החוצה טבוע בה היטב.
תתקדמי עוד חמש עשרה שנה קדימה .
בתך אחרי כמה לידות אולי עם בטן בולטת קצת, אולי הרבה,
אולי בכלל יש לה בטן שטוחה.
זה באמת לא כל כך משנה.
הלחץ מהבטן הבולטת נשאר ובדרך כלל לא מוגבל לאיזור הזה בלבד.
כל ההתייחסות לגוף מתנהלת במבט ביקורתי, שופט ואכזרי.
המבט הזה אכזרי, כי הוא מחפש ובוודאי מוצא (ללא קשר למציאות)
איפה יש משהו לא בסדר ומצריך תיקון.
רובינו מעבירות באופן קבוע מסרים כאלה בלי לשים לב.
תחושה שהגוף לא מספיק "טוב" משותפת להרבה מאוד נשים ללא קשר למראה
או המשקל שלהן.
המסרים שלנו עלולים לסלול לילדים דרך למערכת יחסים מייסרת עם הגוף והמשקל.
כשהם יסתכלו במראה כל מה שהם יראו זה הבטן
או כל חלק גוף אחר שחייבים "להוריד" או "לשפץ" אותו,
במקום לראות את עצמם כשלמים עם כל חוסר המושלמות שלהם.
התייחסות לגוף אף פעם לא נשארת רק בתחום הגוף.
היא משפיעה באופן ניכר על דימוי עצמי
כאשר נשים מגדירות את עצמן כבעלות שליטה, חזקות, חרוצות וראויות
אם הן מצליחות לשלוט באכילה ולהחזיק במשקל או מראה גוף רצוי.
לעומת זאת, הן תופסות  את עצמן כחלשות, חסרות מוטיבציה, כוח רצון ועצלניות
אם נכשלות במאמצים לאכול לפי כתיבי דיאטה או לשמור על הגזרה.
יום בו האישה אוכלת לפי הכללים נחשב ליום טוב.
יום בו היא "נופלת", "נכשלת", "לא עומדת בפיתויים" נחשב ליום גרוע.
אם נתבונן בזה לעומק אולי נצליח להבחין בגודל האבסורד העצוב שכל החוויה
נצבעת על-ידי התנהגויות אכילה, משקל ומראה.  

דבר נוסף שאני רוצה לציין אותו הוא המסר של הפחדה.
לעיתים קרובות אנחנו רואות את העתיד של הילדה שאוכלת "יותר מדי"
בעיניים שמנבאות אסון.
הדמות שמצטיירת לפנינו זאת אשה עם חיים אומללים מכל הבחינות בגלל ההשמנה שלה.
ברור שאנחנו רוצות לשמור על ילדתנו הקטנה מפני העתיד הנורא הזה,
ולכן ממהרות להכיר לה את הסיפור הטרגי שצפוי למישהו שלא נזהר.
מבחינה מציאותית לא כל מי שאוכל הרבה פחמימות הופך להיות אדם שמן.
וגם לא כל אדם שמן הוא חולה, אומלל, לא מסופק ומתוסכל.
כמו שלא כל אדם רזה הוא בריא, מאושר ומגשים את עצמו באופן אוטומטי.
המסרים של הפחדה עלולים לנהל את החיים של הילדים שלנו
ולגרום להם לסבל רב ללא סיבה או הצדקה!
לפעול מתוך פחד זה שונה מאוד מבחירה מתוך ידע, מודעות, חמלה ואחריות.
הפחד לא מאפשר בחירה.
כאשר הפחד שולט יש רק דרך אחת נכונה לפעול.
ובמקרה של בתך להמעיט בפחמימות.
כל סטייה מהדרך נתפסת לבעיה או אפילו "חטא".
תחשבי אם במקום זה היית מלמדת את בתך להקשיב לגוף שלה, לדעת מתי היא שבעה
ומתי היא עדיין רעבה, ללמוד מה מזין את הגוף ולמה הוא שזקוק כדי להיות בריא,

מה עושה לה נעים בטווח קצר וארוך.
להראות לה שאין מאכלים מותרים ואסורים מבחינה תזונתית.
יש שפע ב"ה.
ומתוך השפע הזה היא לומדת מה טוב ונכון לה.
אולי את כמו הרבה אמהות אחרות תוהה מה יקרה כשמגדלים ילדים בגישה הזאת?
האם הם יבחרו לאכול כל היום רק ממתקים, פחמימות ריקות ואוכל לא בריא?
ילדים יודעים לבחור במזון שטוב לגופם, אם אנחנו דואגות לספק את המזון הזה בביתנו.
בוודאי שחיוני שנקפיד שעל השולחן יעלו דברים מזינים ונגביל קניות של ממתקים
ושותפיהם.
יחד עם זאת, אם נאפשר לילדים לבחור, נכוון אותם להקשיב לגופם, לא נבהל מימים או
תקופות שהם אוכלים יותר, הם ילמדו להתנהל באופן בריא ומאוזן עם אכילה שלהם.
הנושא הזה כל כך רחב שאי אפשר להקיף אותו בפוסט אחד או שתיים.
רק לסיכום אני רוצה לציין עוד נקודה משמעותית:
לפעמים יש סיבות רגשיות לאכילה מופרזת של ילדים.
חיוני להתבונן מה קורה בחיים שלהם שאולי מביא אותם למצב הזה.
רק הגבלת אכילת פחמימות לא מאפשרת לך להבין מה עובר על ילדתך
ולהגיש לה עזרה בעת הצורך.

אשמח לשמוע ממך את מחשבותיך ורגשותיך לפוסט הזה!

 

 

 

רגע, אמא! אל תשכחי למלא את כתובת המייל שלך כדי שהפוסטים הכי מעודכנים יגיעו ישירות אלייך

דילוג לתוכן