ילד תמים

אשליית הביקורת

"מאיפה הרעיון המטורף הזה שילדים יתנהגו טוב יותר אם נגרום להם להרגיש גרוע?
 תחשבו על הפעם האחרונה בה הרגשתם שהשפילו אתכם או התייחסו אליכם באופן לא הוגן.
האם רציתם לשתף פעולה או להשתפר?"
(ד"ר ג'יין נלסן בתרגום חופשי שלי).

איזו שאלה מוזרה!
מה זאת אומרת מאיפה הרעיון הזה?
למישהו הייתה חסרה ביקורת במהלך הילדות? שירים יד.
כבר בחדר לידה שוקלים ומודדים אותנו ומשווים לנורמות (ולא, לא התכוונתי לבטל את מבחן אפגר ולהפסיק לבצע מדדים. הם חיוניים, הכרחיים ומצילי חיים בהרבה מקרים. אני רק אומרת שמהרגע הראשון אנחנו נתונים לעין ביקורתית של העולם סביבנו).
ספגנו ביקורת עם חלב האם, ורבים מאיתנו ממשיכים להאכיל (או להרעיל) את ילדיהם במנות גדושות ממנה.
מחשבה על מציאות ללא ביקורת יכולה להיות מאיימת. מציאות כזו מנשלת כביכול את ההורים מהכלי הכי מוכר וותיק לחינוך ולהשפעה על ילדיהם.
זה מוכר וזמין, אבל לא עובד. שאם לא כן, כולם היו מחונכים מזמן.
לפעמים יש אשליה שזה מצליח.
בטח לא לטווח ארוך, בטח לא כדי לגדל ילדים עצמאיים ובטוחים, ילדים שמרגישים טוב עם עצמם.
לא נראה לי שנמצאה דרך יעילה יותר מדוגמה אישית להשפיע על ילדים ולחנך אותם לערכים שחשובים לנו.
ילדים לומדים תוך כדי החיים איתנו, ההורים.
הם לא הולכים לסדנאות ולהרצאות.
אנחנו המורים שלהם, בין אם נרצה ובין אם לא.
לא יודעת מה הסוד של הורות טובה.
רק בטוחה שהיא חייבת לכלול דוגמה אישית, הבנה וחמלה.
וביקורת?
החוצה!

רגע, אמא! אל תשכחי למלא את כתובת המייל שלך כדי שהפוסטים הכי מעודכנים יגיעו ישירות אלייך

דילוג לתוכן