הורות מהשטח

אני בחוץ בסבב של סידורים כשעל הצג מהבהב ה”בית” השגרתי שהפעם משדר לי דחיפות משום מה. החוש האימהי וההצצה בשעון מרמזים שהשיחה היא מבתי הקטנה

“הילד שלי לא מתמודד עם תסכול”, זאת תלונה נפוצה מפי אמהות. “הוא מתפרץ כשמשהו לא הולך לו, חייב שהכל יהיה כפי שהוא רוצה”. ואיך אנחנו

מילא להתעצבן מידי פעם על הילדים, לצעוק או להעניש אותם בגלל קושי אישי שלא קשור דווקא אליהם. מילא להרגיש לפעמים מותשת, עייפה או חסרת סבלנות

היא עומדת בדלת אחרי חיבוק, נשיקה ואיחולי “בהצלחה” הדדיים כשהבעה מוטרדת מצטיירת על פניה המתוקות. “אמא, תכתבי לי פתק שאני לא חייבת לאכול בצהרון”. אני

“אני לא גרה באזור ה”חם”, אבל מאז תחילת היירוטים וכל ההתפרעויות ברחובות אני מסתובבת עם חרדה. מתעוררת בבוקר והלב שלי כבר דופק על 200. הולכת

אני כל כך רוצה לעסוק ולכתוב על בעיות “רגילות” של הורים וילדים. קצת חוסר משמעת, קצת פחדים, קצת קשיים לימודיים, קצת חוסר נחת. ברור שהקשיים

יש ילדים שכל השנה מחכים לל”ג בעומר. מיד אחרי פסח הם אוספים קרשים וענפים במרץ, עובדים על בניית מדורה מפוארת וחולמים על הרגע הקסום של

הן מגיעות אלי ביחד, מתוקות ונרגשות מהשמלות החדשות שלבשו בפעם הראשונה. הקולות שלהן מתערבבים בשאלה תמימה: “אמא, השמלה יפה עלי?” “השמלה הזאת מהממת עליך”! זה

לא יאמן כמה מילים חדשות הילדים (וגם אנחנו) הכרנו השנה. ביניהם המושג “קפסולה” שנכנס לחיינו ואני מקווה שהולך לעזוב בקרוב. קפסולה נועדה לשמור על הילדים,

“אמא, אני לא מסכימה שנזרוק את הממתקים של משלוחי המנות כמו בשנה שעברה!” הלוביסטית בת השמונה שלה החליטה לקדם שתדלנות לביטול הגזרה להשמדת כימיקלים ארוזים

הגנים של ידי הזהב של אמא שלי דיגלו עלי בגדול. בילדותי היא הייתה סורגת, תופרת (היא אפילו תפרה לי מעיל פרווה) וכמובן מכינה תחפושות. מלכת

גלים שייכים לא רק לים או לקורונה. גם לקליניקה שלי יש גלים משלה. לדוגמה, גל של פניות אחרי אסיפות הורים. על הקו אימהות מודאגות מהדיווח