ילד שמן

גם את חושבת שילדך זקוק לדיאטה אחרי התקופה הזאת?

רוצה לדעת מה הערכים המרכזיים של המשפחה שלך?

תקשיבי לשיח של ילדיך. הם מגלים לנו מה באמת חשוב ומשמעותי בבית.

לא תמיד זה מה שאנחנו מצהירות ומלמדות במילים ובנאומים חינוכיים.

אני כבר לא זוכרת איך השיחה התגלגלה לנושא של משקל ודיאטה בסעודת שבת האחרונה. בתי הצעירה הכריזה שבבית שלנו אסור לדבר על דיאטה, כי "אמא לא מרשה". היא המשיכה ואמרה ש"אמא מסכימה שיאכלו מה שרוצים" . היא סיימה לשתף בתורת האכילה בבית שלנו בהכרזה ש"אסור שיבואו אלינו שמנים, כי אי אפשר לעשות כאן דיאטה, אז מה הם יעשו?!"

נשארתי מהורהרת.

מצד אחד שמחתי שבתי הפנימה שאצלנו לא מכריחים לאכול וקשובים לרצונות. מצד שני, הבנתי שלא באמת התמודדתי עם סוגיות הדיאטה וההתייחסות למשקל הגוף. כנראה לא נתתי מספיק מקום לנושאים האלה להיות באוויר. השתקתי אותם מהר מדי בהצהרה שבבית שלנו אנחנו לא עושים דיאטה וכל אחד נועד להיות בגוף שלו.

בתזמון מושלם המתבגרת הצעירה שלי באה בהכרזה שהיא עושה תחרות ירידה במשקל עם חברתה. דיברנו שוב על העניין והיא הייתה נראית חדורת מוטיבציה להשיל מספר קילוגרמים מכובד מגופה. יום למחרת היא ניגשה אלי והפתיעה אותי בבקשה לעזור לה לנסח תשובה לחברתה שלא תעשה דיאטה. מיהרתי ולא הייתי פנויה למשימה. כעבור כמה שעות בתי הודיעה לי חגיגית שחברתה השתכנעה מטיעוניה וביטלה את תוכניתה לירידה במשקל.

משקל, מראה "רזה" או "שמן", דיאטה – המושגים האלה מוברגים היטב בשיח שלנו כמבוגרים וגם ילדים בגילאים צעירים ביותר עסוקים בהם.

ללא ספק תקופת הקורונה מעצימה את העיסוק האובססיבי הזה, כאשר אנחנו פעילים פחות, מתוחים יותר, ולפעמים מוצאים באוכל נחמה והרגעה.

כמה בדיחות רצות ברשת על אנשים שלא מצליחים לצאת מהבית אחרי השהיה הממושכת? כמה הלצות על חשבון בעלי משקל גבוה שמוגשות בצורה מגוחכת ולעיתים קרובות משפילה? כמה אימהות דואגות להשמנה אצלן ואצל ילדיהן ולא מרפות מניסיונות לקחת פיקוד על הצלחות שלהם?

אני שומעת הרבה תלונות על כך שילדים משמינים, כאשר אי אפשר לפספס את החרדה שהילד יהיה שמן. לא מעט אימהות מרגישות חסרות אונים במצב כזה ומנסות לכוון את ילדיהן ל"אכילה בריאה" שהיא בעצם דיאטה בתחפושת המותאמת לזמננו.

ומה יש לי עם הדיאטה, אתם רוצים לשאול?

סך הכול אנחנו משתדלים למען בריאות ילדינו. מה כל כך גרוע בזה?

אני יודעת שהורה שמסייע לילד שלו לרדת במשקל מתכוון לטוב. אני מודעת לכך שכולנו גדלנו על אידיאל של גוף רזה ואקסיומה שרזון שווה בריאות ואפילו מעיד על תכונות אופי חיוביות, כמו שליטה עצמית, כוח רצון ויכולת לדחות סיפוקים.

לא כל כך מספרים לנו (וגם אם כן, לא תמיד אנחנו מעוניינים לשמוע) שיש קשר הדוק בין מסר דיאטה בגיל הילדות להשמנה בבגרות (בדרך כלל מפחידים אותנו שאנחנו נמצאים בעיצומה של מגפת השמנה וכבר חווינו  עם הקורונה מהי התנהגות בזמן מגיפה). אנחנו בעצם קובעים לילד את מסלול הדיאטה לכל החיים. מסלול שבדרך כלל  מתאפיין ביויו נצחי של ירידה ועליה במשקל, עיסוק אובססיבי באוכל ובמראה, פגיעה בהערכה עצמית, מחסל הנאה מהאוכל, מביא לנזקים בריאותיים למיניהם.

אנחנו פועלים מתוך פחד שהילד יהיה שמן. מילה שמעוררת כל כך הרבה קונוטציות שליליות וכל כך מאיימת עלינו.

לכן אנחנו מתערבים לילדים בצלחת, מטיפים להם מוסר לגבי "אורח חיים בריא", כאשר בריאות הנפש והגוף רחוקים מאוד ממנו.

אז מה, נתיר להם לאכול פסטה ונקניקיות בלי סוף ולקנח בממתקים ללא מידה?

שימו לב לשיח פנימי של שחור-לבן שאופייני לתחום הזה.

אז ממש לא.

קודם כל אני מציעה  לקבל את העובדה שלא כולנו נועדנו להיות רזים. יש מקום מתחת לשמש לבעלי מבנה גוף שונה.

דבר שני אנחנו, האימהות, ניקח אחריות על מה שאנחנו מכניסות הביתה ומה שאנחנו מבשלות. רב הילדים לא יאכלו כל הזמן ממתקים. הם רוצים אוכל "נורמלי". וגם ממתקים. כך לפחות מראים המחקרים.

בנוסף, ילדים מגיל צעיר צריכים לדעת שהם בוחרים מה וכמה לאכול ממה שמוצע להם (בכל מה שכתבתי אני מתכוונת לילדים ללא קשיים בריאותיים). הם יודעים מה הם רוצים ולא זקוקים לשידולים או להיפך לרמזים שאכלו יותר מדי.

כמה מילים על המשפט שמהלך אימים על אימהות בימים אלה: "אמא, אני רעב!"

נראה שהקיבה של ילדנו הפכה לבור ללא תחתית שדורש עוד ועוד אוכל ללא קשר למה כבר נאכל. גם כאן אני חושבת שכדאי להבין ולקבל שבמצבים כאלה חלק מהילדים יאכלו יותר וזה לא אמור להוות בעיה. אני מאמינה שהם יחזרו לדפוסי האכילה הרגילים שלהם עם החזרה לשגרה.

מאחורי המשפט "אמא, אני רעב" יכולים להסתתר רגשות שונים, כמו חרדה, עצב, כעס ושעמום. זאת דווקא הזדמנות נהדרת ללמד את הילדים להיות קשובים לגופם, לזהות מה עומד מאחורי הרעב שלהם ולעזור להם לבחור מה נכון עבורם, פיזית ורגשית. אין צורך להתווכח אתם, אלא פשוט להקשיב, לכוון ולקבל את המציאות שהם אוכלים קצת אחרת מהשגרה.

הדבר האחרון, שעצם אולי צריך להיות הראשון – ילדים רואים אותנו ואת היחסים שלנו עם האוכל ועם המשקל. אם אני נשקלת כל יום, נאנחת מול המראה, מצהירה על דיאטה כל שני וחמישי, כועסת על עצמי על חתיכת עוגה אסורה שאכלתי וכדו' – זה מה שהם יספגו.

ועכשיו אני רוצה לבקש ממך לחשוב רגע: האם היית רוצה שילדיך היקרים ינהלו אותה מערכת יחסים עם האוכל ועם המשקל כמו שאת מנהלת? האם המערכת הזאת נראית לך מאוזנת ומביאה לך סיפוק והנאה?

אם כן, את במסלול מעולה.

אם לא- אולי הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש. לפחות ביחס לילדיך.

 

 

רגע, אמא! אל תשכחי למלא את כתובת המייל שלך כדי שהפוסטים הכי מעודכנים יגיעו ישירות אלייך

דילוג לתוכן