אפרוחים

האם את אוהבת את כל ילדיך אותו דבר ואיך זה משפיע על היחסים ביניהם

כל ילד זקוק להבנה רגשית שההורה אוהב אותו מאוד. וכן לביטחון שאין ילד שהוא אוהב יותר ממנו.
הוא לא צריך (וזה גם לא מומלץ) לשמוע שאת הכי אוהבת אותו.
הוא עלול לא להאמין לך, כי אולי את אומרת אותו דבר גם לאחיו.
הוא גם עלול להרגיש אשם או דווקא לחפש איך לערער את המעמד של אחיו כדי להבטיח את מקומו בפסגה.
הוא אפילו יכול להשתמש בזה כקלף נגד אחיו במריבה. גם אם זה לא יאמר במפורש,
ילדים מרגישים את השדר המזיק הזה.
כל ילד צריך לדעת שיש מספיק מהאהבה שלך לכל הילדים במשפחה. לא משנה כמה ילדים הם וכמה את אוהבת אותם, יש אין סוף מהאהבה הזאת (וזאת אמת לאמיתה).
עמדה בסיסית שאני ממליצה לכל הורה לאמץ היא לקבל כל ילד כפי שהוא.
קל להגיד, אבל קשה ליישם.
כמעט לכל אחד מאתנו יש ילד שאנחנו יותר מחבבים אותו, יותר מתחברים אליו או יותר מעריכים אותו.
ולפעמים יש ילדים שמעוררים בנו רגשות לא נעימים. קשה לנו לחבב אותם, למרות שאנחנו אוהבים אותם.
עצם זה שאנחנו כהורים מוכנים לקבל את הרגשות שלנו כלפי הילדים בלי להאשים את עצמינו, בלי להתגונן או לדחוק אותם, מאפשר לנו להתחיל לעבוד על הנושא הזה.
לרוב, רגשות קשים כלפי הילדים יהיו קשורים למקומות מורכבים שלנו. הילדים רק לוחצים על כפתור הפעלה שמדליק תגובה שכבר לא קשורה אליהם, אלא לנושאים לא מעובדים אצלינו. אני מדמה את הילד שקשה לנו אתו כמשהו שמחזיק פנס ומאיר את המקומות החשוכים בנפש שלנו. מקומות שצריכים התייחסות ועבודה פנימית.
אישה שגדלה בבית שהיה אסור לבטא כל רגש לא נעים וילדים קיבלו מסר סמוי או גלוי שעליהם להיות שקטים, מנומסים ולא להכביד עם הוריהם, עלולה לגלות קושי להכיל את ילדה שמבטא את רגשותיו בחופשיות. גילויי כעס או עצב שלו מעוררים חרדה אצל האם, רגש שהיא חווה אותה כתסכול מהילד וכחוסר חיבור אתו.
יש ילדים שנולדים עם טמפרמנט או מאפיינים אישיים אחרים שמקשים עלינו להרגיש קרובים אליהם. כמעט תמיד יהיה ילד אחר במשפחה שקל לנו יותר לתקשר אתו.
הילד לא אחראי על החבילה שהוא קיבל מהשמיים. אבל הוא זקוק ל-200% אחוז של האהבה שלנו כדי לנצל לטובה את החבילה הייחודית שלו.
כל ילד זקוק למקום בטוח בקשר עם הוריו, והדרך להעניק לו את המקום הזה היא קבלה ללא תנאי. חשוב שאנחנו נשדר לילדינו מסרים מילוליים, ולא פחות קריטי מסרים לא מילוליים, שאנחנו אוהבים אותם כפי שהם. זה לא אומר שאנחנו לא מצפים מהם לשיפור בדברים שהם צריכים להשתפר או מוותרים על הדרישות שלנו. זה רק אומר שהם תמיד זכאים לאהבה שלנו גם אם אנחנו לא מסכימים עם ההתנהגות או הבחירות שלהם.
כמה מבוגרים מסתובבים עם התחושה "אמא או אבא תמיד אהבו יותר את אחי/ אחותי"? זאת תחושה שמשאירה צלקת לכל החיים. אני בטוחה שאת רוצה מסלול אחר בשביל ילדך!
אני לא כותבת את זה כדי לגרום לך, חלילה, לרגשות אשמה או להעצים את הקיימים,
אני פונה ללב האוהב האימהי שלך כדי שתבחני האם את וילדך סובלים.
אם כן, נסי את הצעדים הבאים:

  1. חפשי דברים חיוביים באופן מודע, גם אם הם קטנים ביותר ("וואו, שמת את הספר ישר למקום", "החיוך שלך מחמם לי את הלב"). זה לא רק בשביל ילדך. גם לך יעשה טוב להתחבר לאוצר המחשבה החיובית.
  2. אם את לא מוצאת משהו חיובי עכשיו, חפשי בעבר ("אני זוכרת איך נהניתי לשחק אתך כשהיית בן שנתיים").
  3. התחילי לבלות יותר זמן עם הילד שמאתגר אותך. חשבי על פעילויות מהנות או מצחיקות שאפשר לעשות יחד אתו.
  4. כשאת שמה לב למחשבות שיפוטיות כלפי הילד, עצרי ותגדירי את המצב באור חיובי יותר. זה לא שקר! פשוט הסתכלות אחרת (במקום "למה היא כל כך מקשה עלי עם התלונות שלה", תגידי "היא ילדה רגישה ששמה לב לפרטים קטנים. היא מוצאת אצלי מקום בטוח לשתף".

יתכן וזה יהיה מספיק ותתחילו להעלות על גל חיובי בקשר ביניכם.
אבל אם עדיין ממש קשה לך עם ילדך, אל תהססי לפנות לעזרה מקצועית.
ילדך ראוי לאהבה שלך.
גם את ראויה להעניק לו אותה.
רק לפעמים צריך לסלק מכשולים מהדרך.

רגע, אמא! אל תשכחי למלא את כתובת המייל שלך כדי שהפוסטים הכי מעודכנים יגיעו ישירות אלייך

דילוג לתוכן