אמא מסבירה לילד לא לפחד

הילד התחיל פתאום לפחד מחושך או מלהיות לבד? תופעות הקורונה הלא רשומות

 

פסח מאחורינו. במהלך רגיל היינו חוזרים לשגרה: בית, עבודה, מסגרות לילדים, מטלות אין סופיות. בקיצור, חיים.

אפשר להגיד שגם השנה חזרנו לשגרה.  בנוהל קורונה. שגרה שכמעט ואין בה שום דבר שגרתי והיא מלאה במתח, דאגות וחוסר בהירות.

יתכן שכבר התרגלת למציאות החדשה. יתכן שהיא לכתחילה היטיבה אתך (יש דבר כזה!) ואני כל כך שמחה בשבילך.

ויתכן, שכמו לרבות מאיתנו, ממש לא פשוט לך בגלל כל מיני סיבות. טבען של נקודות רגישות לכאוב ולהציק יותר בזמני לחץ וחוסר הוודאות.

בנוסף ואולי לפני הכול, אנחנו אימהות. זה אומר שרווחת הילדים שלנו משפיעה באופן ישיר על רווחתינו.

אז מה קורה עם הילדים שלך בתקופה הזאת?

היום אני רוצה להתייחס לנושא שהרבה הורים מתמודדים אתו בימים אלה: נסיגה אצל הילדים.

בתקופת הקורונה חלק מהילדים חווים קשיים חדשים או מעוצמים בתחומים שונים (הרשימה חלקית):

  1. רגישות מוגברת (פרצי בכי תקופים, תלונות או נרגנות).
  2. בעיות שינה (קושי להירדם, יקיצות בלילה, סיוטים).
  3. פחדים או חרדה (במגוון נושאים: חושך, גנבים, קורונה, קושי להישאר לבד בחדר או להתרחץ באופן עצמאי וכו'),
  4. כעס והתקפי זעם (ילדים שמתקשים להביע את הדאגות שלהם במילים, עשויים להפגין כעס),
  5. קושי להתרכז (דאגות עלולות לפגוע גם ביכולת הריכוז).
  6. התנהגות "דווקאית" שמטרתה כביכול להרגיז אותנו (לעיתים ילדים שמתקשים לבטא את מצוקתם במילים, יתנהגו באופן מפריע שמפעיל אותנו, ההורים. כך אנחנו מתרגזים או כועסים עליהם ונוצרת סיבה "לגיטימית" לבכות ולשחרר את המתח שהם שרויים בו).
  7. הרטבה או התלכלכות אצל ילדים גמולים.

נסיגה פירושה שהילד לא מסוגל להתמודד עם המצב בעזרת הכלים שעומדים לרשותו. הוא מוצף רגשית ולא מצליח לגייס מספיק כוחות שדרושים לו להסתגלות לתנאים החדשים.

נסיגה עלולה להתרחש בכל הגילאים של ילדים ומתבגרים, כאשר הביטויים שלה משתנים ומגוונים.

הדבר החשוב ביותר שלו נזקק הילד בזמן הנסיגה הוא בטחון פיזי ורגשי. תחשבי על המצב העכשווי של הילד כעל הגל הגבוה שבא ומאיים עליו. התפקיד שלנו כאימהות הוא לעזור לילד לגלוש על הגל. יתכן ובינתיים נצטרך ממש להחזיק אותו מעל המים עד שיהיה מסוגל להתמודד לבד. ויתכן שיהיה מספיק ללוות אותו במילים תומכות ומעודדות.

למה הכוונה?

נניח, בן השש שלך התחיל לפחד ללכת לשירותים לבד. אנחנו יכולים להגיד לו: "אני יודעת שבזמן האחרון יש כל כך הרבה בלגן ודאגות.  אני כאן  בשביל לעזור לך. בוא אלווה אותך לשירותים". בהתחלה אפשר להיכנס עם הילד לתוך חדר השירותים וכשירגיש בטוח יותר להתחיל להתרחק בהדרגה. (הדוגמה לא מהווה תחליף לייעוץ מקצועי. אם את מרגישה שהמצב מעורר אצלך דאגה, פני בבקשה לעזרה ממוקדת).

אני יכולה לדמיין שהמהלך שהצעתי מעורר אצל חלק מהאימהות חשש שמא הדרך הזאת תקבע את ההתנהגות החרדתית של הילד. זה חשש טבעי, וחשוב להתייחס אליו.

חיוני לזכור שהנסיגה של הילד בדרך כלל זמנית וחולפת כאשר הילד חוזר לקו ההתפתחותי הנורמטיבי. על מנת לחזור בהקדם למסלול הרגיל שלו הילד זקוק לתמיכה מוגברת.

ההבדל בין פינוק לתמיכה נעוץ בכך שאנחנו מכוונים לשיפור בהתנהגות , כלומר יוצרים מהלך הדרגתי של התמודדות תוך כדי מתן מילים ולגיטימציה לרגשות של הילד. אנחנו לא סתם "נכנעים" לקפריזות שלו, אלא פועלים מתוך הידיעה שזה מה שהילד שלנו צריך עכשיו: בטחון פיזי ורגשי על מנת לקבל כוחות להתמודדות עם דרישות המציאות.

בנוסף, כדאי מאוד להשקיע בבניית המשאבים הפנימיים של הילד על-ידי מילים חמות, חיוך, חיבוק, משחק משותף, יצירה, פעילות ספורטיבית, השתוללות ביחד, הומור, זמן להקשבה וכו'.

אני מודעת  שזאת נראית רשימה בלתי אפשרית, במיוחד כאשר אנחנו אימהות ליותר מילד אחד (גם אני באותה סירה, עם שישה ילדים בבית). לא צריך לעשות הכול ביום אחד. ניקח רק את מה שאנחנו מסוגלות לבצע. אני רק רוצה להגיד לך שהשקעת הזמן והאנרגיה הזאת משתלמת קודם כול לנו. תחשבי כמה זמן לוקח לך לטפל בהתנהגות מפריעה ותוצאותיה כשהיא כבר מתרחשת. הפעולות של "תחזוקה רגשית" בהחלט חוסכות לנו הרבה מאוד. וזה עוד לפני התועלת העצומה לילדינו.

חשוב לי גם להרחיב קצת על תופעה נפוצה שהזכרתי מקודם: כעס והתנגדות אצל הילדים.

הרבה פעמים התופעה מתעצמת עם הגיל ומאפיינת מתבגרים, אבל לא רק.

כמו שכתבתי, ילדים שלא מצליחים לבטא את הרגשות הקשים שלהם בדרך מקובלת, לפעמים מביעים אותם באמצעות כעס או התנהגות לוחמת. הם מסרבים לשתף פעולה, מתרגזים, מציקים או שותקים שתיקה רועמת. חיוני להכיר בהתנהגות הזאת כתגובה למתח ולא כהתנהגות "רעה" עם כוונות זדון. זה דורש מאתנו, האימהות, יכולת להניח הצידה את התגובות הטבעיות שלנו- כעס, פגיעה, חרדה, ולהבין שהילד שלנו נמצא במצוקה ולכן הוא מתנהג באופן כזה. אולי הוא מרגיש בודד במערכה וחסרות לו את הנוכחות והתמיכה שלנו. אולי הוא לא יודע או לא רגיל לשתף אותנו בפחדיו ובדאגותיו. אני מציעה לנסות להבין מה עומד מתחת להתנהגות הילד ולהשתדל לספק לו את מה שהוא צריך. כך גם תצטרכי להשקיע פחות בהצבת הגבולות וחידוד הכללים. הטיפול בנושאים שבבסיס ההפרעות מביא לתוצאות הרבה יותר טובות מאשר התעקשות על גבולות ללא הבנה של סיבות ההתנהגות.

 

וואו, יצא מייל ארוך מהרגיל. כנראה בעקבות המצב הלא רגיל בו אנחנו נמצאות.

אני רוצה להזכיר לך לדאוג למילוי המצברים האישיים שלך. זה מגיע לך וזה מגיע לילדיך ולמשפחתך. אני ממש חושבת שזאת חובתנו הראשונה כאימהות. אחרת איך נוכל להעניק ליקירים שלנו?

מאחלת לך קיץ בריא עם חזרה לשגרה מבורכת.

 

 

 

רגע, אמא! אל תשכחי למלא את כתובת המייל שלך כדי שהפוסטים הכי מעודכנים יגיעו ישירות אלייך

דילוג לתוכן