ילד מודאג

הכרה ברגש

זה לא קל, זה מתסכל, זה קצת קשה, זה בהחלט מאתגר…
זה לא הילד, זה המצב ש… וכל הרשימה הנ"ל.
כל כך הרבה מילים, והעיקר לא להוציא מהפה את המשפט המפלצתי: "אני כועס על הילד שלי!"
הורים לא מעטים מתקשים להכיר ברגש הנורא הזה שמתעורר בהם כשילדם עושה א', ב', ג'
או להפך, לא עושה א', ב', ג'. כל הורה והרשימה שלו.
בתרבותנו הנאורה אסור לכעוס על ילדים.
בטח לא כשמדובר בילדים צעירים.
זה לא אנושי, זה לא מוסרי, וזה נוגד את העקרונות המקודשים של שימת צורכי הילד ורווחתו הנפשית בראש סולם העדיפויות.
שאני אכעס על ילדי הקטן חסר הישע?!
איזה בן אדם והורה אני???

אז הכעס מחוץ לחוק.
משטרת המצפון ההורי דואגת שלא נרגיש אותו.
אבל הוא לא הולך לשום מקום.
הוא נמצא שם, במחתרת הרגשית, ופועל בשקט בשקט את פעולתו ההרסנית.
בלי שנשים לב.
כעס הוא לא הבעיה.
הוא אנושי, טבעי ונורמלי.
חרדה להרגיש אותו והימנעות ממנו יוצרות בעייתיות וקושי להתמודד איתו.

איך נוכל לשחרר את הכעס אם הוא כביכול לא קיים?
מכירים את ספר הילדים המקסים "דרקון – אין דבר כזה?"
כשאין בעיה אין פתרון.
איך נטפל במשהו שלא קיים?

אנחנו מתבלבלים בין להרגיש כעס ובין להיות מופעלים על-ידו.

זה לא אותו דבר.

לגמרי לא אותו דבר.

הכרה ברגש מאפשרת בחירה

רגע, אמא! אל תשכחי למלא את כתובת המייל שלך כדי שהפוסטים הכי מעודכנים יגיעו ישירות אלייך

דילוג לתוכן