התחשבות באחר

“חבל שאתם הולכים לפגישה עם האישה המטופשת הזו!”

היא לא תצליח!
“חבל שאתם הולכים לפגישות המטופשות עם האישה הזאת!”
זה מה שאמרה ילדה בת 9 להוריה כשסיפרו לה שהם מקבלים עזרה במטרה ליצור אוירה יותר
נעימה בבית ולשפר את היחסים בינם לבתם.
שמחתי שההורים מצאו אומץ לשתף את הילדה, אני עדה שלא היה להם קל.
עצם הרעיון עורר אצלם הרבה ספקות וחרדות.
לקח זמן לדון בנושא, ללבן אותו ולהגיע לנוסחה, שהרגישה להם מתאימה ומדויקת.
הם עשו את זה בסוף.
כאן התחיל השינוי האמיתי, כשילדתם נהייתה חלק מהצוות לשינוי במשפחה.
הרבה פעמים אנחנו האימהות חוששות לשוחח עם הילדים על נושאים רגישים, כמו קושי עם/של הילד.
הנה החששות הנפוצים:
– בשביל מה לערב את הילד? זה מיותר ועלול לגרום למתח נוסף ביננו .
– ‏דיבור ישיר על הבעיה מעמיק אותה. בשביל מה להעיר דובים מרבצם?
– ‏זה עלול לפגוע בדימוי העצמי של הילד. אנחנו לא רוצים לתת לו הרגשה שהוא לא בסדר.
גם ככה קשה לו.
– ‏הילד יחשוב שאנחנו לא יודעים לחנך אותו/ לעזור לו , לכן אנחנו הולכים לטיפול.
– ‏הילד יהיה עצוב או יכעס. נצטרך להתמודד עם התגובות הקשות שלו.
אני מבינה את ההיגיון בחששות הללו.
הם לא צצים סתם.
דיבור על קשיים עלול לעורר רגשות כואבים , כמו עצב, כעס, חרדה , בושה, תסכול.
אצל הילד וגם אצל ההורים.
לא נעים לראות ילד כועס, עצוב או חרד ומביע את מצוקתו בבכי או בצעקות.
הרבה אמהות ירגישו דחף לפעול מיד על מנת לעצור את זה ולהרגיע את הילד.
לפעמים יש לנו אשליה שאם נעמיד פנים מול הילד שהכל בסדר, אז הבעיה תחלוף
באופן פלאי.
ולעומת זאת, הבעיה תתקבע ותכה שורשים אם נדבר עליה.
בפועל, ילד שמתמודד עם קושי מרגיש בודד ומפוחד, כי אי אפשר לדבר עליו עם אף אחד,
אפילו לא עם הוריו.
הוא לא יכול לשתף איש במה שעובר עליו, במחשבותיו וברגשותיו, כי הוא יודע שהוריו
לא מסוגלים לשאת אותם.
המסקנה שילד יסיק במקרה כזה תהיה קרוב לוודאי :
“המצב שלי נורא ואיום. אי אפשר לעזור לי. אין לי תקנה”.
יכולת לשאת רגשות כואבים נחוצה מאוד לניהול חיים תקינים. לא להיבהל מהם,
לא להתפרק, לא לשקוע.
פשוט להיות אתם ולהמשיך לעשות מה שחשוב. את זה ילדים לומדים בבית, מהוריהם.
לעומת זאת, הימנעות משיח על קשיים מולידה הימנעות מרגשות כואבים.
הילד לומד שרגשות כמו כעס, פחד ועצב רעים וצריך לברוח מהם.
ואז הוא עסוק בהימנעות ולא במציאת פתרונות מתאימים לקשייו.
זה דפוס נרכש שעלול ללוות את הילד לאורך כל חייו.
הילדה בת ה-9 הכריזה שהוריה סתם מבזבזים את זמנם וכספם
היא לא הייתה רגילה לשיח על קשיים ועל רגשות שבאים אחריו.
בהתחלה זה יכול להיות מפחיד ולהרגיש לא בטוח.
אחרי הכל, כל חייה התרגלה לכך שלא מדברים על דברים כאלה.
מה שהתרחש לאחר מכן הפתיע את ההורים וגם אותי: היא ממש התלהבה מהספר
“מדריך לרגשות להורים ולילדים”.
החלק שעוסק בויסות רגשי המלמד איך להקטין רגשות לא נעימים ולהשאיר או להרחיב
רגשות נעימים דיבר אליה במיוחד.
לראשונה הילדונת הרגישה שיש לה כלים מעשיים איך לפעול במצבים שהיא כועסת,
מפחדת או מאוכזבת.
הילדה שהוריה עד לא מזמן לא ידעו איך להתמודד עם התקפי הזעם שלה שבאו אחרי
חשיפה לקושי הכי פעוט,
התחילה לעשות חוג “רגשות” לאחיה הקטנים וללמד אותם מתוך הספר.
לא בטוחה מי התרגש יותר:
ההורים? הילדה? אני? האחים הקטנים? אולי כולנו יחד?
אני מודעת שלא תמיד אימהות יודעות מאיפה להתחיל את השיח הרגשי עם ילדיהם.
רובינו גדלנו בסביבה שלא כל כך מתייחסת לרגשות בכלל, ולרגשות לא נעימים בפרט.
“מדריך לרגשות” מאפשר לאמהות להתחיל ממקום בטוח-
מהסיפורים והתרגילים שכתובים בספר.
לא צריך לשבור את הראש מה ואיך להגיד. הכל כתוב ומוכן לך וילדיך.
ואחר כך?
הכל פתוח.
קחי איזה כוון שמרגיש נח לך וילדיך. הכל אפשרי כשמרגישים יותר בטוח במגרש הרגשי.

 

 

 

רגע, אמא! אל תשכחי למלא את כתובת המייל שלך כדי שהפוסטים הכי מעודכנים יגיעו ישירות אלייך

דילוג לתוכן