ילדה עצובה

כל האמת על שימוש בתוצאות התנהגות כאמצעי משמעת:

שמעת פעם על האמא שהדביקה לבנה את חתיכות הבייגלה עם דבק (אני מאמינה שהוא היה אכיל. הסיפור לא מתייחס לפרט הזה…), כי הוא בכה שהכול נשבר לו לחתיכות אחרי שהוא זרק את שקית הבייגלה על הרצפה? היא לא עמדה בדמעות שלו וישבה "לתקן" את הבייגלה אחד אחד.

לרובינו זה נשמע מגוחך.

אנחנו לא מעוניינות להיות כמו האמא הזאת.

אנחנו רוצות להיות הגיוניות, עקביות, מלמדות:

"הוא חייב לדעת שיש השלכות להתנהגות שלו.

אחרת איך הוא ילמד להתנהג כמו שצריך?

איך הוא יגדל להיות אדם בוגר ואחראי?"

באמת, איך?

לעיתים קרובות הורים חושבים ששימוש בתוצאות התנהגות הינו אמצעי חינוכי יעיל. 

אכן, תוצאות טבעיות  בהחלט יכולות ללמד שיעורים חשובים בחיים. עדיף ללמוד בגיל צעיר שהתעקשות לא לקחת מטריה בבוקרו של יום גשום עלולה להסתיים בבגדים רטובים שלא נעים להסתובב אתם עד שחוזרים הביתה. ובוודאי שהידיעה בגיל שש שאי שמירה של סודות של חבר מסכנת חברות, חוסכת פגיעה במערכות יחסים בגילאים מאוחרים יותר.

לכן הרבה מומחים ממליצים על שימוש בתוצאות של התנהגות כחלופה לעונש כאשר ילדים מתנהגים באופן מפריע. הרעיון שעומד מאחורי הגישה הזאת סובר שכשילדים חווים את תוצאות ההתנהגות שלהם, זה יעזור להם לעשות בחירות טובות יותר בעתיד.

נשמע הגיוני, נכון?

לא לגמרי.

זה עובד רק אם התוצאה היא באמת טבעית ולהורה אין קשר לאיך שהיא נוצרה.

למה?

תוצאה טבעית של התנהגות פשוט קורית, ללא מגע יד ההורה. 'שכחתי או לא רציתי לקחת את המטריה, התרטבתי והיה לי קר. שכחתי לעשות שיעורי בית, המורה גערה בי ורשמה את זה ביומן.'

לעומת זאת, כשהתוצאה ניתנת על-ידי ההורה כאמצעי משמעת היא הופכת לעונש.  והעונש גורר אחריו תגובות שליליות שכתבתי עליהן בהרחבה לא מזמן. העונש הופך את הילד למתגונן ומסוגל פחות ללמוד את השיעורים שאנחנו מעוניינות שילמד.

גם כשהתוצאות הינן טבעיות חשוב לשים לב איך הילד חווה אותן בקשר אלינו. לפעמים ילדים מרגישים שאנחנו לא תומכים בהם, אם במידה והיינו יכולים למנוע את התוצאות הטבעיות או להקל אותן, לא עשינו את זה.

אני ממש לא מציעה שתמיד נהפוך סדרי בראשית ונמנע מהחיים ללמד את ילדינו שיעורים חשובים.

ילידם צריכים ללמוד ולהתחשל, אחרת אנחנו מפספסות משהו מאוד משמעותי  והכרחי בחינוך שלהם.

רק חשוב לשים לב שגם בתוצאות טבעיות אנחנו לא פועלות מתוך עמדה של ענישה שמעוררת תגובות לא רצויות אצל הילדים.

לדוגמה, הילדה מאחרת לבית הספר, כי הלכה לישון מאוחר למרות שהזהרנו אותה שזה מה שעלול לקרות בבוקר. אנחנו מסרבות לתת לה פתק ומשאירות לתוצאה טבעית, במקרה זה המורה, ללמד את הילדה לקח על מריחת זמן בלילה ובעקבות כך קושי להתארגן בבוקר.

זה יכול להיות שיעור מצוין עבורה, אם ננקוט בגישה תומכת ולא נוסיף קושי למה שהיא כבר חווה. נוכל לדבר אליה בטון אמפתי, במילים מרגיעות, אפשר גם לתת משהו שיכול לעודד אותה (חיבוק, לפעמים אפילו ממתק קטן). אין צורך להוסיף על הקושי שכבר קיים ולשדר מסר שאנחנו נגדה.

אנחנו רוצות להיות בטוחות שהמסר שהילד מקבל מאתנו משדר לו שאנחנו לצידו, גם אם בחרנו לא להתערב במהלך של תוצאות טבעיות. כך לא נוצרת פגיעה בקשר ביננו.

בואו ננתח תגובות אפשריות למקרה של הילדה שמאחרת לבית הספר, כי היא הלכה לישון מאוחר. את נמצאת במטבח והיא מגיעה לחוצה ומבקשת  ממך לכתוב לה פתק:

  1. את פונה אליה בטון אדיב ומרגיע: "אני רואה כמה חשוב לך להגיע עם פתק. אני יודעת שהמורה שלך מאוד מקפידה על כך. בואי אכתוב לך שאני מאשרת את האיחור. היום תלכי לישון מוקדם יותר".

זה בסדר לפעמים לפעול בצורה כזאת. רובינו לעיתים דוחים את זמן השינה שלנו ומתעוררים מאוחר. זה לא אומר שילדתנו תהיה כל החיים לא אחראית בעניין הזה. אבל יתכן ויש כאן אות הזהרה שהילדה זקוקה  לעזרה עם התארגנות בלילה.

  1. את בקושי מצליחה להחזיק את עצמך מלהתפרץ עליה בצעקות. הרי אתמול בלילה הזהרת אותה להפסיק לקרוא את הספר החדש וללכת לישון בזמן והיא עוד מעיזה לפנות אליך עם הפתק?

"אני לא כותבת לך את הפתק בשום פנים ואופן! שהמורה תכעס עליך ואני מקווה שזה ילמד אותך לקח!"

יתכן והילדה תלמד ללכת לישון בזמן (גם לא בטוח). אבל היא גם תלמד שלאמא שלה לא אכפת ממנה וזה עלול להשפיע על מידת שיתוף פעולה שלה אתך. כדאי לשים לב שכאן תגובה הורית הופכת את התוצאה הטבעית לעונש.

  1. את לא רוצה לכתוב את הפתק, אבל את גם לא רוצה לחשוף את ילדתך לשבטה של המורה. את כועסת על בתך וכותבת לה פתק בתנועות עצבניות:

" אני אכתוב לך את הפתק, אבל תזכרי שזאת הפעם האחרונה! אין יותר פתקים! את פשוט ילדה לא אחראית שלא יודעת לחשבן את הזמן שלה!"

הילדה לא תלמד ללכת לישון בזמן, אבל היא תלמד שהיא ילדה בלתי אחראית שמעצבנת את אמה. בהמשך, היא עלולה לנהוג כאדם לא אחראי ומרגיז כשהיא ממשיכה לאחר את שעת השינה שלה ולצפות שאמה תכתוב לה פתק.

  1. את מחליטה שהגיע הזמן לתת לתוצאה טבעית ללמד את ילדתך שיעור בהתארגנות. אתן עובדות על הנושא זמן מה וחלק מההסכם ביניכן הוא שאת לא כותבת פתקים אם היא מאחרת את שעת השינה שלה:

"אני ממש מצטערת שאת מאחרת, מותק. זה כל כך לא נעים להגיע באיחור ועוד כשהמורה כהן מלמדת היום. בצהריים נוכל לחשוב יחד מה אפשר לעשות שזה לא יקרה שוב. בואי אתם לך חיבוק. מאחלת לך יום טוב ושיעבור בקלות".

הילדה לומדת ללכת לישון בזמן (ויתכן מאוד שצריך להמשיך לעבוד אתה על הנושא), מרגישה שהאמא אוהבת אותה ותומכת בה והדימוי העצמי שלה לא נפגע.

לצד התוצאות הטבעיות יש לנו הרבה הזדמנויות ללמד ילדים שיעורים מאירועי החיים. אם אנחנו משוחחים עם ילדינו על בסיס קבוע, נוכל לשאול אותה שאלות שמזמינות התבוננות במה שקרה, לחשוב על כך ולהפיק לקחים (לדוגמה, אז מה נראה לך ששירה הרגישה כשלא שיתפו אותה בחבל?  מה עוד היה אפשר לעשות? וכו').

אנחנו רק צריכות לזכור להתמקד בפתרון בעיות ולא בהטלת אשמה.

 

רגע, אמא! אל תשכחי למלא את כתובת המייל שלך כדי שהפוסטים הכי מעודכנים יגיעו ישירות אלייך

דילוג לתוכן