אמהות משקיעות

כל ערב פורים הייתי אכולת קנאה ותסכול. לא עוד! מכתב אישי לכל האמהות המשקיעות.

הגנים של ידי הזהב של אמא שלי דיגלו עלי בגדול.
בילדותי היא הייתה סורגת, תופרת (היא אפילו תפרה לי מעיל פרווה) וכמובן מכינה תחפושות.
מלכת הכוכבים, נסיכת הקיץ , פתית שלג…
אני זוכרת אותה עמלה על התחפושות המיוחדות האלה במשך ערבים ארוכים.
יוצרת יש מאין, מגייסת יצירתיות ותושייה כשלא היו בדים מתאימים או שפע של אביזרים זמינים.
תחפושות נתפרו משמלות ישנות, כתרים הוכנו מעטיפות של שוקולדים, צמר ולא יודעת מה עוד…
והתוצאה הסופית – קסומה, יפהפייה, חיה בזיכרוני עד עצם היום הזה.
לא הספקתי למצמץ וכבר הגיע זמני להכין תחפושות.
מצוידת בדוגמה של אמא ברוכת כישרונות ומוקפת בחברות, בשכנות ובסתם אמהות
בגינה שכ-ו-ל-ן (לפחות כך היה נראה לי) מכינות תחפושות מושקעות, מצאתי את
עצמי מול אתגר התחפושות העצום. אני, שתי ידי השמאליות ואפס סבלנות לגזירה, לתפירה,
להדבקה ולהתעסקות עם הנושא באופן כללי.
ניסיתי. לא לתפור, חלילה.
קניתי תחפושת של תפוז לילדה הג’ינג’ית שלי.
הלכתי לחנות לחומרי מלאכה וביקשתי הסבר איך להכין סל תפוזים.
הכנתי את הסל. שלושה תפוזים ועלים סביבם. הוא עדיין שמור בארון למעלה.
איבד מזוהרו הכתום, שיכל כמה עלים, אבל חי וקים.
זה היה ניסיוני הראשון והאחרון.
הוא הספיק לי כדי להבין שאני לא הולכת לעשות את זה שוב.
אבל הוא לא הספיק כדי לעצור את זרם הקנאה והתסכול שחשתי כשראיתי את התחפושות המיוחדות שאמהות משקיעות הכינו.
היה לי ברור שאני לא אמא משקיעה בנושא הזה.
אפשרתי לילדי להתחפש למה שהם רצו.
עם הקטנים זה היה קל- אסתר המלכה, כלה, חיל אנגלי, חיל אמריקאי…
כשגדלו, הנחתי להם להתעסק עם התחפושות לבד.
להרכיב אותן מכל מיני שמעטס שהיו בבית, להשלים אביזרים בחנות או לבקר בגמ”ח.
ההשתתפות שלי בהכנות הסתכמה בהקשבה לרצונות, לחלומות, להתלבטויות,
בסבסוד ההוצאות ובהתפעלות מהתוצאות.
רחוק מהדגם שגדלתי עליו וכל כך רציתי לחקות.
רחוק גם ממה שבחרתי לראות סביבי.
ראיתי רק את התחפושות המפוארות והמיוחדות שהוכנו בידי עמל של אמהות משקיעניות.
נכנעתי מחוסר ברירה למציאות הלא רצויה שלי- חוסר כשרון וסבלונות למלאכות יד.
מרוב ערפל של מחשבות ורגשות מבאסים לא הבחנתי בשמחה של ילדי סביב התחפושות ה”לא מושקעות” שלהם.
עד שיום אחד התפתחה שיחה ביני לבין ילדי הגדולים.
הופתעתי לשמוע מהם כמה היו מאושרים בתחפושות שלהם, כמה נהנו מהעצמאות שנתתי להם (אני נתתי? פשוט לא היה לי כוח), כמה זה העסיק והעצים אותם.
השיחה הזאת פיזרה את מסך הערפל הסמיך והדביק שבו שהיתי הרבה שנים.
המציאות לא השתנתה.
חוץ מזה שבשנים האחרונות אני אפילו לא יוצאת מהבית כדי לקנות את התחפושות לבנותי הקטנות.
מזמינה ברשת או שהן מאלתרות פתרונות יצירתיים.
כמה שמחה ילדותית אפשר לרכוש בגרושים מועטים…
האמיתות המוצקות האלה שהכו שורשים חזקים אצלנו- מה החובות שלי בתור אמא
ומה מצופה ממני?
מתי עצרנו בפעם האחרונה ובדקנו אם הן תקפות לגבנו?
לימדו אותנו שכך צריך, כי זה מה שראינו וחווינו בשלבים המוקדמים לחיינו.
גדלנו מאז, הפכנו לאמהות בעצמינו.
האם ערכנו ספירת מלאי של החובות והציפיות מעצמינו?
מי מחייב ומי מצפה להכין תחפושות מקוריות ובלתי נשכחות?
לעשות הפקה של משלוחי מנות מעלפים?
החובות והציפיות הן שלך.
והכוח להשתחרר מהן גם נמצא אצלך.
רק אם את רוצה.
אם את מצליחה לראות את הברירות שלי.
להבחין שיש לך בחירה.
יש לי מגוון אפשרויות לנהוג.
אני מכירה אמהות שממש נהנות להכין הכל בעצמן לפורים.
זאת חוויה משותפת נהדרת להן ולילדיהן. ההכנות נעשות בכיף ולא כי חייבים.
אני גם מכירה אמהות שעושות את אותם דברים, אבל מתוך תחושה של חוסר ברירה.
כמה תסכול, עייפות וכעס מסתתרים מאחורי הבדים הצבעוניים והמאפים המשובחים.
לעצור, לראות ,לבחור.
לבחור במה שמחבר, מעצים ומשמח.
פורים שמח והכנות מחברות, מעצימות ומשמחות!

רגע, אמא! אל תשכחי למלא את כתובת המייל שלך כדי שהפוסטים הכי מעודכנים יגיעו ישירות אלייך

דילוג לתוכן