ילדה עם מסכה

למה אמירה כמו “אתה נהדר/ אלוף/ נסיך!” לא עוזרת לבנות דימוי עצמי גבוה ואמיתי אצל ילדים ו… מה כן?

“אני לא יודע לעשות כלום!”

“אף אחד לא אוהב אותי!”

“אני הילדה הכי מכוערת בעולם!”

כואב לשמוע ביטויים כאלה מילדינו. מה חסר להם? אנחנו כל כך משקיעות בהם, מטפחות אותם, מעודדות, מחמיאות.

מאיפה מגיע הדימוי העצמי הנמוך הזה? במיוחד כשברוב הפעמים אין באמת סיבה אובייקטיבית לכך.

איזה ילד לא מצליח לפחות במשהו?!

באמת, עם כל הכבוד לרגשות, אבל בטח יש אנשים שאוהבים כל אחד מילדינו. אנחנו, לדוגמה.

ילדה מכוערת? על מי מדובר כאן? דווקא הילדה הזאת שנחשבת למתוקה ויפה מתלוננת שהיא מכוערת?!

האינסטינקט הראשון האימהי שלנו הוא למהר ולשכנע את הילד שההיפך הוא הנכון:

“אתה כל כך מוכשר, מותק!”

“ברור שכולם אוהבים אותך. את ממש מיוחדת!”

“תסכלי במראה איזו יפה את! כולן רוצות להיות כמוך”.

האם ראית שזה עוזר לילדים להתחיל לאהוב את עצמם יותר, להאמין בכוחותיהם, לקבל את עצמם למרות חוסר המושלמות האנושית?

אני מניחה שלא.

לכולנו, ילדים ומבוגרים, קיימים רגעים של ספקות ביכולות שלנו או זמנים בהם אנחנו מרגישים לא טובים מספיק. אבל אצל חלק מהילדים (וכמובן, הילדים האלה בסוף הופכים למבוגרים)  הנטייה לרואות את עצמם באור שלילי היא קבועה לאורך זמן ואפילו מרכזית בזהות שלהם.

משנות השמונים של המאה הקודמת התחילה תנועה של העלאת דימוי עצמי אצל ילדים מתוך אמונה שזה יעזור למנוע קשיים שונים ולקדם הישגים לימודיים גבוהים.

התברר שהתוכניות הרבות שהוקמו למטרה הזאת לא נחלו הצלחה.

מסתבר שיש הרבה סיבות לכך:

  • עם כל הטיפוח של הדימוי העצמי שילדים קיבלו (מחמאות, פרסים וכו’), לא הייתה להם סיבה להמשיך להתאמץ ולהשקיע. גם ככה הם נהדרים, נפלאים ואלופים!
  • הרבה פעמים גישה כזאת מצמיחה ילדים ומתבגרים נרקיסיסטיים. הדימוי העצמי שלהם נראה גבוה, אבל למעשה הוא מאוד פגיע. הם למדו להרגיש מעל אחרים ומאמינים שמגיע להם יחס מיוחד. המצב הזה לא בדיוק מקדם התנהגות טובה, אמפתיה לאחר או יכולת להתמודד עם רגשות קשים. נרקיסיסטים עסוקים בלהיראות טוב ולא באמת בלהשתפר.
  • גם אם הילד לא הופך לאדם שמרוכז בעצמו יתר על המידה, הוא עדיין עלול להיפגע בגלל הגישה “איזה אלוף אתה!”. ילד כזה הועלה על פסגת הר גבוה והוא עלול לחשוש מהרגע בו יורד משם. זה עלול למנוע ממנו להשקיע מאמץ בלמידה כמו שצריך למבחן, למשל, כי אם יכשל יוכל להגיד שזה בגלל שלא היה לו מספיק זמן ללמוד ולא בגלל שהוא לא מוכשר.

אז אולי בכלל לעזוב את כל ההתעסקות שלנו עם הדימוי העצמי? עד עכשיו נראה שזה רק מקור לבעיות.

ממש לא.

רק צריך ללמוד איך עושים את זה באופן שמקדם את הילד ולא פוגע בו, חלילה.

קודם כל חשוב להבין מה זה דימוי עצמי גבוה אמיתי (התוספת של “אמיתי” נשמעת קצת מסורבלת, אבל היא חיונית בעיני. יכול להיות דימוי עצמי גבוה מנופח, אבל הוא לא באמת עוזר לילד. ההיפך הוא הנכון-כתבתי על כך למעלה).

המפתח לפיתוח דימוי עצמי גבוה אמיתי טמון בשחרור מהשאלה “האם אני טובה מספיק?”

זה לא קשור לאמונה שאני מיוחדת או נפלאה. אני ממש לא חייבת להיות כזאת.

למה זה דומה?

תחשבי על השיחה שאת מנהלת עם חברה מאוד קרובה. היא מכירה אותך היטב, גם את הצדדים הפחות יפים שלך. את לא עסוקה במחשבות כמו “מה היא חושבת עלי?”, “האם אני נראית טוב בעיניה?” המחשבות האלה  לא מעסיקות אותך, כי הן אפילו לא עולות בראשך. את פשוט שקועה בחווית השיחה עם החברה וכתוצאה מכך חשה תחושה מספקת של נוחות ונעימות.

דימוי עצמי גבוה אמיתי מושתת על יכולת של הילד להיות נוכח באופן מלא בחוויה של אותו רגע בלי לשפוט את עצמו באופן תמידי. כאשר ילדים מסוגלים לחיות את הרגע, את הפעילות, את החוויה העכשווית, בלי  לעמוד מנטלית מהצד ולהעריך את עצמם ללא הרף, אז נוצרת כאן אפשרות להקשיב בחופשיות, ללמוד, לנסות, לחוות, לטעות, לגלות אמפתיה וכו’.

המחקרים ובעצם החיים עצמם מראים לנו שפיתוח דימוי עצמי גבוה אמיתי אצל ילדים מתבסס על מענה מותאם לצרכים שלהם.

כשילדים מרגישים בטוחים בקשר שלהם אתנו, כשהם רוכשים ומשתפרים במיומנויות שחשובות להם לחיים, כשאנחנו מאפשרים להם לבחור ולקבל החלטות, הם מפתחים דימוי עצמי גבוה אמיתי.

ואז הם יכולים לחיות את חייהם עכשיו ובעתיד בצורה מלאה, משוחררת מכבלים כבדים, משמעותית ושמחה.

רגע, אמא! אל תשכחי למלא את כתובת המייל שלך כדי שהפוסטים הכי מעודכנים יגיעו ישירות אלייך

דילוג לתוכן