ילדה כועסת

למה ההורים תמיד אשמים?

לפני כמה ימים מצאתי בתיבת המייל שלי הודעה בת כמה שורות קצרות,
אך נוקבות ומשמעותיות ביותר.
אני יודעת שכשאמא אחת טורחת לשלוח לי מייל, יש עוד הרבה אמהות שמזדהות אתה,
אבל לא מגיעות למקלדת:
“למה?
למה תמיד באיזושהי צומת פוגשות/ים כל העוסקים בנפש האדם
את האשמה ההורית הזו, של הדור הקודם?
מבינה, פסיכולוגיה היא תורת הנפש. ובטח שיש לכולנו ערך למה שבנו אנשים
בהסתמך על מחקרים מדעיים, מקצועיים וכו…
אבל עדיין, הרשי לי לשאול את שאלתי, אני הקטנה:
איך זה, שבדלת האחורית נכנסה הרוח הזו,
של הביקורת הסמויה (?) מול הורינו אנו???”
בום!
שאלה בכלל לא קטנה.
היא ענקית ומהותית וראויה לתשובה הולמת.
אשתף אותך שהיא מעסיקה רבות גם אותי באופן אישי ומקצועי.
חשוב לי לחלוק אתך את התובנות שלי בנושא.
השנים עפות מהר. את כבר אמא לילדים, אולי אפילו לילדים בוגרים.
ההורים גם לא נהיים צעירים יותר. יתכן ויש לך קשר חם וקרוב עם הוריך.
את משתפת אותם במה שקורה בחיים שלך, מרגישה את אהבתם,
מתעודדת מהבנתם ומתמיכתם.
אולי הוריך נמצאים בתקופה שבה הם זקוקים לעזרתך,
ואת מטפלת בהם במסירות.
ואולי הם כבר לא בארץ החיים.
לא משנה בת כמה ובאיזה שלב בחיים את נמצאת,
ההורים תמיד נמצאים איתך, בתוכך.
גם אם הקשר ביניכם סוער, פגיע, לא רציף או מנותק.
הם שוכנים בנפשך פנימה גם אם לא פגשת אותם תקופה ארוכה,
וגם אם לא תוכלי לפגוש אותם יותר.
אנשים רבים מרגישים רגשות של כעס, חוסר סבלנות או תסכול לא מוסברים כלפי הוריהם. לעיתים קרובות רגשות אלה מתקיימים יחד עם אהבה, הערכה ואשמה בגלל הרגשות הקשים.
הערבוביה הזאת לא מובנת ומטרידה.
הרי אנחנו, הורים בעצמינו, יודעים מה כרוך גידול ילד ומבינים מה ההורים שלנו עשו בשבילנו.
במיוחד אם גדלנו במשפחה אוהבת ו”נורמטיבית” בלשון העם,
ללא טראומות או התרחשויות מיוחדות. ילדות רגילה עם הורים רגילים.
הורים יכולים להיות אוהבים, חמים ומשקיעים ועדיין למנוע (בלי לדעת, כמובן)
מילדיהם מרכיבים בסיסיים שדרושים להם על מנת לגדול בצורה בריאה.
מרגע הלידה אנחנו זקוקים לכך שהורינו יראו אותנו רגשית,
יגלו אמפתיה לצרכים שלנו ויתנו תוקף לרגשותינו ולתחושותינו.
ברור שאין הורה מושלם וכולנו עושים טעויות.
אבל כל ילד זקוק לתחושה שההורה איתו, ולא כולנו זכינו לכך בילדותינו.
בכל מערכת יחסים משמעותית קיימים כל מיני רגשות.
גם בקשר בריא בין הורים לילדים בוגרים יתכנו קונפליקטים ואי הבנות.
אבל בקשר בריא ילדים בוגרים מחכים למפגש עם הוריהם, מבינים את מגוון הרגשות שיש להם אליהם, מרגישים שההורים מכירים אותם באמת ומבינים אותם, יודעים שהוריהם אוהבים אותם. ויותר חשוב, מרגישים את אהבתם.
ולפעמים, כמו שתיארתי קודם, פני הדברים שונים. כמעט כל טלפון לאמא כרוך בהכנה נפשית. ביקורים הם מעשה נדיר, ולא רק ובעיקר לא בגלל העומס, אלא בגלל שהם גוררים תחושות לא נעימות. יש המון שטחי חיים שההורים לא מודעים אליהם,
גם כשלכאורה יכלו להיות לעזר בעצה טובה או בסיוע אחר.
זה הזמן להתבונן במה שקורה בקשר עם הורינו.
אני מכירה לא מעט אנשים שנמנעים מההתבוננות הזאת.
לפעמים נראה להם שמצוות כיבוד הורים לא מאפשרת זאת.
אני לא מתיימרת חלילה להביע דעה בנושא הלכתי.
בשביל זה יש דעת תורה. אני רק רוצה לשאול שאלה:
האם חוסר התייחסות לסיפור ההורים ולקשר איתם מסייע לכבד אותם או להיפך?
הרי רגשות קשים לא נעלמים כי החלטנו שהם לא קיימים.
הם קיימים ופוגמים ביכולת שלנו להיות קרובים ופתוחים יותר עם הורינו,
ולפעמים למעט כמה שניתן בקשר איתם.
הכרחי להכיר ולהבין את הסיפור של ההורים שלנו!
להכיר בכך שהם פעלו איך שפעלו מתוך המצב והכלים שהיו להם.
שהם עשו הכי טוב שיכלו. להכיר ולשחרר.
אפשר לעשות זאת רק כשמסכימים לפתוח את העיניים ואת הלב ולהתבונן.
לפעמים החשש מההתבוננות הזאת ומקבלת הרגשות המעורבים שלנו כלפי ההורים
מקבל צורה של התנגדות לעמדה ביקורתית כלפי הדור הקודם.
כך נסגרת הדלת לתכנים רגשיים קשים וכך אנחנו מגינות (לרב באופן לא מודע)
על עצמינו מכאב.
מאותו כאב ישן שמוכר לנו מהילדות.
בתור ילדים לא יכולנו להתמודד אתו והוא נדחק עמוק פנימה.
בתור נשים בוגרות אנחנו יכולות ללמוד להסתכל לו בעיניים ולעבד אותו,
כך שהוא יפריע לנו פחות בקשר עם עצמנו ועם הורינו היקרים.
בעיני, העניין הזה בכלל לא קשור לביקורת על ההורים או הטלת אשמה עליהם.
הוא קשור לחוויות האישיות שלנו כילדים, להבנת מערכת היחסים ביננו ולדפוסים שנספגו בנו וממשיכים לפעול בתוכנו, לטוב ולמוטב.
היום יש לנו בחירה מה לעשות עם התובנות האלה.
אנחנו יכולות לבחור ללמוד ולצמוח מהן ולשפר את הקשרים שלנו עם עצמינו,
עם הורינו, עם ילדינו ועם עוד מעגלים קרובים ורחוקים יותר.
אי אפשר להתקדם למקום הזה בלי להביו מהי הירושה הרגשית שקיבלנו מההורים.
בלי להתבונן באומץ ברגשות שלנו, גם בקשים ביותר.
בסופו של דבר זה מאפשר לנו לכבד את ההורים בצורה הכי טובה שניתן
וללמוד להפוך לאמהות עם כלים משופרים יותר.

 

רגע, אמא! אל תשכחי למלא את כתובת המייל שלך כדי שהפוסטים הכי מעודכנים יגיעו ישירות אלייך

דילוג לתוכן