התחשבות באחר

למה הילדה שלי לא מתחשבת בי

כבר אין לי תינוקות בבית.
הקטנה שלי בת שבע. אומנם היא מצהירה על עצמה שתישאר התינוקת של המשפחה גם בגיל 80, אבל בכל זאת היא גדולה ועצמאית. בטח ביחס לתינוק.
לפני שבוע וחצי כולנו עלינו דרגה: בתי הבכורה הפכה לאמא, אני לסבתא והקטנה שלי לדודה נחמי. זכינו בתינוק שהכתיר אותנו בתארים חדשים ומרגשים.
כולנו התכוננו לבואו, חיכינו לו בכיליון עיניים. גם הדודה נחמי.
לפני הלידה יכולתי לדמיין איך היא תתרגש כשתשמע שנולד לה אחיין מתוק, איך תעמוד ליד העגלה שלו, עוצרת את נשימתה מרב התפעלות, איך תרצה לעזור ותתנהג בבגרות ובאחריות.
אחרי הלידה הייתי עסוקה כל כך בעזרה לבתי. האשפוז התארך והיה צורך לנסוע הלוך וחזור דרך לא קצרה. הילדים ידעו שהנוכחות שלי נחוצה כרגע בבית החולים והבינו את הצורך.
לדודה הקטנה היה קשה. פתאום נעלמתי לה מהאופק ללא תמורה מספקת. התינוק עדיין לא הגיע אלינו, היא לא יכלה לבקר אותו בגלל מגבלות הקורונה, ולי לא היה זמן ופניות להיות איתה. לא שלא דיברנו או לא ראינו אחת את השנייה, אבל אי אפשר לזייף נוכחות רגשית. ילדים יודעים בדיוק איפה הלב שלנו נמצא גם אם הגוף נוכח לידם.
שלא תחשבו שהשארתי את הקטנה לבד. אחותה המסורה שגם ככה דמות משמעותית מאוד בשבילה בילתה איתה שעות רבות.
בשבוע ההזוי הזה כשהייתי חוזרת מותשת הביתה, נחמי הייתה פוגשת אותי בבכיות, בתלונות או בצעקות. מודה, המחשבות הראשונות שקפצו לי היו מרירות וביקורתיות: “למה היא לא מבינה שזה לא הזמן עכשיו לעורר מהומות?”, “מה הבעיה איתה? אי אפשר להתחשב בי?”
ידעתי את התשובות.
הן היו פשוטות מאוד: “אין לה בעיה. ולא, היא לא יכולה להתחשב בי ולהתנהג באופן מופתי. עדיין חסרים לה כלים קוגניטיביים ורגשיים להתמודד עם המצב בצורה אחרת. זה לגמרי מותאם  לגילה הצעיר. היא מרגישה מתח, נתק ובלבול וזה פשוט מתבטא בהתנהגותה”.
גם ידעתי מה הקטנה שלי צריכה- תחושת בטחון, חיבור ואפשרות לעבד את רגשותיה בצורה בטוחה.
קל להגיד, קשה ליישם.
מאיפה בזמן כל כך מורכב לוקחים כוחות, זמן, פניות לעשות את זה?
אני רוצה לחלוק איתך כמה תובנות מתוך ידיעה שכל משפחה עוברת לפעמים תקופות לא פשוטות. הלוואי שהתקופות האלה תהינה קשורות רק לאירועים משמחים. אבל כמו שאומרים, גם לשמחות צריך כוח. וכמובן להתמודדויות אחרות.
אז מה אני מציעה:

  1. קודם כל, חשוב להבין שההתנהגות המפריעה של הילד לא מונעת מהאנוכיות שלו, מרצון לעשות לנו דווקא או להפעיל מניפולציות עלינו. הילד באמת מתקשה “לעכל” את מה שקורה בבית. אין לו כוונה לצער אותנו. ההתנהגות שלו היא קריאה לעזרה ולא קריאת תיגר עלינו. עצם ההכרה הזאת יכולה לעזור לנו להרגיש יותר חמלה כלפי הילד, להיות פחות נוקשות או קשות כלפיו.
  2. חמלה עצמית הכרחית בזמנים האלה. אנחנו רק בני אדם ומשתדלות לעשות את הטוב ביותר. גם אם לא היינו פנויות לילד, גם אם שכחנו לחתום במחברת, גם אם כעסנו או צעקנו עליו, אנחנו עדיין נשארות אמהות אוהבות ומסורות.
  3. חשוב להוריד ציפיות מעצמינו וגם מהילדים. באופן טבעי סדר העדיפויות משתנה בזמנים כאלה, אבל לעתים קרובות בפנים נשארת ציפיה ודרישה לתפקוד גבוה יותר. כדאי לוותר לעת עתה על דברים שלא ממש עקרוניים. הם יחכו בסבלנות עד שהבית יחזור לשגרה.
  4. לא לוותר על הסבר לילד על מה שקורה במשפחה! לא חייבים לשתף בפרטי פרטים, אבל אי אפשר להסתיר מהילדים שמשהו מתרחש. הדימיון והחרדה שלהם עולים כמעט על כל מציאות. ההתמודדות של הילד עם מצב מורכב הרבה יותר יעילה כאשר הוא יודע  במה מדובר.
  5. חיוני לאפשר שיתוף ברגשות. קשה לשמוע ילדים מתלוננים, בוכים או מקטרים. קשה לראות אותם עצובים, כועסים או פוחדים. לפעמים אנחנו ממהרים “להוציא” אותם מהרגשות האלה, וכך לא מאפשרים לעיבוד הרגשי להתרחש. הרגשות המציקים לא הולכים לשום מקום. הם רק מצטברים וממשיכים לגרום לילד ולסביבתו מצוקה.
  6. כדאי לערב ילדים בפתרון בעיות. רב הילדים מרגישים טוב יותר כאשר יש להם מה לעשות ואיך לעזור לשיפור המצב. לדוגמה, אפילו אמירה כמו “את יכולה מאוד לעזור אם תיהי מוכנה בזמן ליציאה מהבית” יכולה לתת תחושה של כוח והעצמה.
  7. כשהרוחות קצת נרגעות ויש יותר פניות, כדאי להקדיש לילד יותר זמן אישי. זה מה שעשיתי עם הבת שלי בשבת. פשוט ישבנו על הספה ודיברנו. יותר נכון, היא דיברה ודיברה, ואני הקשבתי. יכולתי לחוש איך המתח, החרדה והכעס שהצטברו בליבה הקטן מתפוגגים בזמן הזה שלנו ביחד. הקסם של הדברים הפשוטים!
  8. עם כל הקושי, טוב שהילד מראה לנו שהוא במצוקה. כך אנחנו יודעות שהוא זקוק לעזרה ויכולות להגיש לו אותה במידה שמתאפשרת לנו.

מאחלת לך שנה טובה ומבורכת,
שנת בריאות, שמחה ונחת מילדינו.

 

רגע, אמא! אל תשכחי למלא את כתובת המייל שלך כדי שהפוסטים הכי מעודכנים יגיעו ישירות אלייך

דילוג לתוכן