ילדה סותמת אוזניים בכעס

למה כשילדך כל כך מכעיס או מתסכל אותך זה לא בהכרח מה שאת חושבת…

היא מביטה בי בעיניים גדולות.
שותקת.
אבל גם מתחננת ללא מילים:
“אמא, הניחי לי. בבקשה!
אני מפחדת מהפנים המכווצות שלך,
מהקול המאיים, מהמבט הנוקב.
אמא, אני רק ילדה קטנה.
הילדה שלך.
את זוכרת?
את עדיין אוהבת אותי?”
אני רואה את התחינה בעיניה.
אבל ממשיכה.
ואולי דווקא בגלל התחינה הזאת
לא מסוגלת לעצור.
התחינה שמעירה את הילדה
הקטנה שהייתי.
כל כך מזמן וכל כך עכשיו.
עומדת נבוכה, מפוחדת ואבודה.
לא יודעת מה לענות על השאלות
שנוחתות עליה ללא רחמים.
מתבלבלת ומגמגמת. ובעיקר שותקת.
“אז את זוכרת איפה הנחת את המעיל?”
אני דורשת לדעת שוב ושוב.
כאילו יש איזה תא נסתר במוחה
שייפתח אחרי שאשאל את אותו דבר
אין ספור פעמים.
התא לא נפתח.
אבל הילדה שלי הולכת ונסוגה, נסגרת.
חוששת מהמשך החקירה.
ובעיקר מלראות את אמא שלה שוכחת.
שוכחת את אהבתה אליה.
כשטירוף המעיל האבוד
דוחק את כל השאר הצידה:
אהבה, חמלה, רוך, הבנה.
השעון דוהר קדימה.
היא כבר צריכה לצאת לבית הספר.
אני אוספת את עצמי.
נותנת נשיקה וחיבוק מאולצים.
מכריחה את מיתרי הקול שלי להגיד:
“לא נורא. זה רק מעיל. נחפש בצהריים.
שיהיה לך יום נפלא. אוהבת אותך”.
היא יוצאת עם תחושת הקלה.
ואני נשארת עם דמעות בעיניים.

מה עובר עלי?
אז קניתי לה מעיל חדש.
אז עמדתי בתור ובנס הספקתי להיכנס
ממש לפני סגירת החנות.
אז זה עלה לי כסף.
עדיין זה לא מסביר את סערת הרגשות
שהמעיל האבוד יצר בתוכי.
עוצמת את העיניים.
תמונות רצות ומתחלפות במהירות.
כמה זמן עבר מאז ששכחתי את
המעיל ההוא בבית הספר?
יותר משלושה עשורים.
והכאב כל כך חזק, כאילו זה קורה היום.
זה באמת קורה.
בשידור חוזר עם הילדה הקטנה שלי.
החרדה מסתתרת בדחף למצוא
את המעיל כאן ועכשיו.
בכל מחיר.
הכעס יוצר חומת מגן שלא ארגיש אותה.

שלא יכאב לי.
אבל אז כואב לילדתי.
וגם לי.
רק כשאני מסכימה לחוש אותה,
לגעת בה, להיות איתה,
החרדה מוכנה לסגת.
אני לא רוצה להכאיב לבתי.
המעיל עדיין לא נמצא.
לא בטוח שאראה אותו שוב.
הסיפור הזה בכלל לא על מעיל.
הוא על אמא אחת שפעם הייתה ילדה
ועל ילדה שיש לה אמא.
שאוהבת אותה.
מי מאתנו, האמהות, לא חווה רגעים של כעס, של תסכול, של חרדה,
של חוסר אונים או של ייאוש שלא תואמים את הנתונים בשטח?
הילד עשה או לא עשה משהו והתגובה שלנו יוצאת מכל פרופורציה אפשרית.
ברגעים האלה את לא מגיבה כאדם מבוגר ואחראי.
הסיטואציה של אמא-ילדה שוב מחזירה אותך למחוזות ילדותך
בהם הרגשת כאב גדול שאף פעם לא עבר עיבוד ולא השתחרר.
יתכן מאוד שאין לך זיכרונות ספציפיים ואת לא יכולה להצביע
אל אירוע מסוים בו הרגשת רגשות קשים.
אבל הגוף והרגש שלך זוכרים. לכן את יכולה להרגיש תחושות
ממש לא נעימות בגוף ורגשות כואבים ועוצמתיים
כשהמצב לכאורה לא “מצדיק” אותם.
הרגשות והתחושות האלה שייכים לילדה הקטנה שבתוכך.
הם לא הולכים לשום מקום אם לא נעשה להם עיבוד.
אז זה לא המעיל האבוד שכל כך מצער אותך, או הבכי של ילדך שמוציא
אותך מדעתך, או עקשנותו שמתסכלת אותך בלי גבול.
זאת הילדה הקטנה הפנימית שלך שמופעלת מרגשות
ומתחושות שחוותה מזמן, ועכשיו הם מתעוררים שוב
ומציפים אותה. ואת לא יודעת מה עובר עליך.
מה קרה שכל כך כעסת או התפרצת.
אני רוצה להציע לך לא להניח למציאות הזאת להימשך כך.
את יודעת שזה מזיק לילדיך ופוגע גם בך.
תתייחסי לילדה הפנימית שלך, אל תשאירי אותה בודדה
להתמודד עם רגשות שגדולים על מידותיה ללא שיעור.
כשאת מזהה רגשות עוצמתיים מתעוררים בקשר לילדך במצב מסוים,
מצאי כמה רגעים של שקט ותני למח שלך לקחת אותך אחורה,
לילדותך, לזיכרון הכי מוקדם שעולה.
בשלב הראשון דברי עם ילדתך הפנימית בזיכרון.
אולי אתן יושבות על הספה, מתחבקות או נותנות יד אחת לשנייה,
יוצאת לפארק, אוכלות גלידה או אופות עוגיות ביחד.
תשאלי את ילדתך למה היא זקוקה ותקשיבי לה היטב.
תגידי לה שהיא לא לבד, שאת רואה אותה ומקשיבה לה, שהמחשבות,
הרגשות והרצונות שלה חשובים ויקרים בעינייך.
פשוט תהיה איתה ותני לה להרגיש בטוחה ואהובה.
בדמיונך את יכולה להעניק לילדתך הפנימית כל דבר שהיא זקוקה לו.
הרי אין לך הגבלות בכלל.
בשלב השני תבדקי מה היית רוצה לעשות אחרת במצבים שבהם
את מרגישה רגשות קשים כלפי ילדך האמיתי.
כשהרגשות האלה מתחילים להעלות בתוכך,
עצרי רגע ותני מקום לילדתך הפנימית.
תזכירי לה שאת זוכרת ואוהבת אותה, שאת מבינה שהיא עכשיו
כועסת, מפחדת או מתוסכלת. אבל היא בטוחה ומוגנת.
והיא גדלה להיות אמא נפלאה לילדים מקסימים.
השינוי לא יקרה ביום אחד, אבל הוא בהחלט אפשרי אם
תתמידי ולא תוותרי על ילדיך האמיתיים ועל ילדתך הפנימית.
יש מצבים בהם טיפול עצמי לא מספיק.
אם חיבור לילדתך הפנימית גורם לך למצוקה קשה, מכניס
אותך לסטרס או מגביר את התחושות הקשות כלפי ילדיך,
אל תמשיכי לבד. פני לעזרה מקצועית.
היא מגיעה לך ולילדיך!
מגיע לכם להנות ממערכות יחסים בריאות ויציבות.
ההיסטוריה הכואבת לא חייבת להשתחזר.
את יכולה לשים לה סוף ולהתחיל לכתוב פרק חדש
בהיסטוריה הפרטית והמשפחתית שלך.

 

רגע, אמא! אל תשכחי למלא את כתובת המייל שלך כדי שהפוסטים הכי מעודכנים יגיעו ישירות אלייך

דילוג לתוכן