חסר באוכל

למה פחדתי שלא יהיה אוכל לילדים שלי

מעולם לא הייתי רגילה לשממה כזאת.
בחודשיים הראשונים של “עידן הקורונה” כל התורים בקליניקה שלי בוטלו.
העולם ה”ישן” עצר מלכת.
במקומו הפציעה מציאות חדשה עם כללי משחק מוזרים ומתסכלים:
הגבלות, בדודים, סגר, ביטול עבודה ולימודים ושימת תוכניות על “הולד” עד תאריך לא ידוע.
שגרת החיים הרגילה והבטוחה השתנתה בבת אחת ללא אזהרה או הכנה מוקדמת.
נפלנו למערבולת של מתח, בלבול וחוסר וודאות.
אחרי שעבר ההלם הראשוני, הטלפון שלי התחיל לצלצל בקול רם שמסמן לי שמי שנמצא
שם מעבר לקו ממש זקוק לעזרה.
והקול הזה, קול ההורים שמצאו את עצמם מתמודדים עם ילדיהם בתוך מציאות חסרת תקדים, רק הולך ומתעצם.

אז מה קרה לנו בעצם?
לא שהורות הייתה מלאכה קלה בתקופה כלשהי.
לרובינו יש נטייה אנושית להאדיר את העבר תוך התעלמות מקשיים שהיו קיימים גם אז.
אבל בימים כתיקונם משחק החיים מתקיים בכמה זירות חוץ מהתא המשפחתי:
ההורים יוצאים לעיסוקיהם והילדים למסגרות לימודיות, קשרים חברתיים ומפגשים עם
המשפחה המורחבת מתקיימים ללא הגבלה, יש אירועים, חוגים או  אפילו יציאה לסבב קניות בנאלי.
בתקופה האחרונה המשחק עבר כמעט באופן מוחלט למגרש הביתי.
מצאנו את עצמינו בין ארבעה כתלי הבית עם ילדים חסרי תעסוקה, מבולבלים ומשועממים.
ואם לא די בכך, חלקינו נאלצים לעבוד מהבית תוך כדי טיפול שוטף בילדים.
הרשימה החלקית של הדילמות בהן עסוקה אמא ממוצעת כוללת התמודדות לאורך כל
היום:
החל משעת קימה בבוקר, דרך למידה מרחוק, הקפדה על ארוחות מסודרות, זמן
מסך, שעות שינה ועד להתייחסות למריבות, לשעמום, לכעס, לתסכול ולרגשות לא נעימים
אחרים שבהכרח צצים כשכולם סגורים יחד בצורה כמעט הרמטית.
גם אני מצאתי את עצמי במצב דומה כמו אלפי אמהות אחרות.
בזמנים של לחץ רובינו פועלים לפי הדפוסים המוכרים ולעיתים קרובות האוטומטיים
שלנו, כלומר כאלה שעוקפים את המודעות ופשוט מתרחשים.
לפני הסגר הראשון הסתערתי על הזמנות של משחקים וספרים כדי לא להיתקע, חלילה, עם
ילדים שמטפסים על הקירות מחוסר מעש.
ועוד לפני התעסוקה לילדים רכשתי מצרכי מזון בסיסיים בכמויות שלא היו מביישות משפחה
גדולה פי שלוש משלי.
אני מכירה את התגובות האלה אצלי לא מהיום.
כירושה מילדותי שעברה עלי ברוסיה בצל החרדה שלא יהיה…
לא יהיה אוכל, בגדים, חפצים חיוניים.
לא שבאמת היה מחסור באוכל או בדברים נצרכים אחרים, אבל החרדה הייתה תלויה באוויר
ונספגה היטב בעצמותי.
אני זוכרת היטב את התורים הארוכים שהשתרעו לפני פסח בחנויות המזון ואת תחושת
הלחץ שאוחזת בי חזק ולוחשת לי באוזן: “תראי, עוד מעט לא יהיה מה לאכול!”
הפחדים הקדומים מהילדות מתעוררים מרבצם רב השנים, מרימים ראש, דוחקים בי לפעול
דחוף, כאן ועכשיו.
וכמו שכתבתי, זה בדיוק מה שעשיתי בהתחלה.
הזמנתי, קניתי, אחסנתי כדי לא להרגיש את הפחדים המציקים האלה.
כדי להעיף אותם רחוק ממני.
ולא להרגיש, לא להרגיש, לא להרגיש את הכאב הזה.
דווקא הילדים שלי עזרו לי לחזור למגע עם עצמי לעומת הניסיונות להתנתק מהרגשות הכואבים.
אחרי יום יומיים נמאס להם מהמשחקים החדשים.
הם גמרו לקרוא את כל ערימת הספרים.
ככה זה כשכמעט ולא קמים מהספה עד שלא מסיימים את הספר.
ומה עכשיו?
עכשיו אין הסחת דעת מלהרגיש את ה”אין” הזה.
כמובן, הייתי יכולה להמשיך לרכוש עוד ועוד חפצים.
אבל בחרתי שלא.
גם ככה לא בדיוק היה לי מקום למשחקים ולספרים שהזמנתי בבהלה.
הסכמתי להציץ על הפחד הזה.
בהתחלה בחשש, בהססנות, בהסתייגות.
הרי הוא שוכן בתוכי כל כך הרבה שנים.
ואני לא כל כך רגילה להתעמת אתו.
נכון שהמדפים בבית מלאים במשחקים ובצעצועים וארונות הספרים בהחלט מספיקים כדי לפתוח ספרייה קטנה.
נכון שאני משתדלת שיהיה לי אקסטרה במזווה מכל דבר.
אבל תמיד הסברתי את זה לעצמי כדאגה לתעסוקה לילדים והתארגנות הולמת בתור אישה עובדת שאין לה זמן מיותר לביקורים בסופר.
אגב, הכל נכון ומדויק.
אבל עמוק בפנים גם ידעתי על קיומו של הפחד הישן שמניע אותי לפעול עם פחות
מודעות ושיקול דעת, שמכתיב לי תסריטים שלאו דווקא מיטיבים איתי או עם משפחתי.
אני לא בטוחה האם הסיבה העיקרית לשינוי היא העבודה רגשית שעשיתי עם עצמי במשך
כל השנים או התהליך שעברתי בתקופת הקורונה. קרוב לוודאי השילוב של שניהם גרם לכך, ובסיעתא דשמיא כמובן, החלטתי שאני לא רוצה להמשיך כך.
לא רוצה להשתיק את הפחד בגלל הקושי להרגיש אותו.
החלטתי שאני מסכימה ללמוד להרגיש ולא בהכרח לפעול לפי מה שהפחד אומר לי.
וזה הרווח הגדול שלי מהקורונה.
זאת ההזדמנות שקיבלתי להשתחרר מהעול הכבד של להיות מנוהלת על-ידי הפחד הזה.
בסגר השני והשלישי עצרתי את בהלת הקניות.
ברוך ה’ לא היה חסר דבר. 
האם הפחד עזב לגמרי?
ממש לא. הוא נמצא. אומנם יותר חלש, אבל עדיין מוחשי.
יתכן ותמיד יהיה שם.
אני לא יודעת, אבל לא מוכנה יותר להיות השפוטה שלו.
אין לי שליטה על הפחד.
יש לי בחירה איך להתנהל אתו ואיך לחיות את חיי גם אם הוא נמצא.
אני חושבת שרוב ההורים פגשו את הפחדים העמוקים שלהם בתקופה הזאת.
פחדים שנוצרו אי שם בילדות כדי לעזור לנו ולשמור עלינו.
היינו זקוקים להם כדי לשרוד בסיטואציות שבהן היינו קטנים וחסרי אונים.
פחד שלא נקבל מענה לצרכים הבסיסיים שלנו, פחד מאובדן שליטה, פחד מדחייה ועוד.
היום אנחנו כבר לא זקוקים למנגנונים האלה כדי לחיות.
להיפך, לעיתים קרובות הם מפריעים לנו ומתערבים ביצירת מסלול החיים הרצוי לנו.
הם בולטים במיוחד במרחב שביננו לבין ילדינו.
ועוד יותר מתעצמים בזמני משבר כמו תקופת הקורונה.
הקשיים שהתקופה מזמנת לנו אמיתיים ומורכבים.
הדילמות הרבות קיימות ומטרידות.
אבל ההתמודדות איתם יכולה להיות שונה ויעילה יותר אם נסכים להכיר בפחדים שלנו שמתעוררים באינטראקציות עם ילדינו.
אם נצליח להתחבר קודם כל לסיפור שלנו, עוד לפני ההתמודדות עם הילדים.
נכון שלכולנו קשה כשהילדים לא מקשיבים, משתעממים, רבים ולא משתפים פעולה.
אבל אם אנחנו שמות לב שעוצמות הרגש הקשה גבוהות מדי והתחושות הכואבות מציפות אותנו, חשוב שנשאל את עצמינו כמה שאלות ממקדות:
איך התקופה הזאת משפיעה עלי?
איזה מחשבות, רגשות ותחושות התנהגות או מצב מסוים של הילד מעוררים אצלי?
האם זה מוכר לי מילדותי / ממקומות אחרים בחיי?
האם אני מבחינה בדפוס אוטומטי שלא מיטיב איתי ועם ילדי?
האם אני מזהה איזשהו פחד שעומד מאחורי הדפוס הזה? 
איך אני מתמודדת בדרך כלל עם המצבים האלה?
מה אני יכולה לשנות?
השלב הראשון והמשמעותי ביותר בהתנהלות יעילה עם הפחדים שלנו היא הסכמה להרגיש אותם. הסכמה לתת לכאב הזה להתקיים בתוכנו כשאנחנו מתבוננות בו.
רק מתבוננות, נושמות, מסתקרנות.
המרחב שנוצר מאפשר לנו ללמוד לפעול אחרת.
להתייחס באופן שונה מתואים יותר לכל מיני תופעות מטרידות של התקופה.
כשאנחנו פחות עסוקות בהימנעות מהכאב האישי שלנו, מתחזקת היכולת למצוא דרכים
להתמודדות עם מה שקורה בבית עם הילדים.
באופן פרדוקסלי, ההימנעות מהרגש גורמת לו לאחוז בנו יותר, משאירה פחות מקום לחשיבה וליצירתיות אימהית.
ניקח לדוגמה סיטואציה רווחת של הקושי של מתבגרים לקום בבוקר בשעה סבירה
(הדוגמה מתייחסת לפן מסוים ולא מהווה המלצה גורפת לפעולה בכל מקרה).
האמא מנסה להציב גבולות, כועסת ומתוסכלת מחוסר שיתוף הפעולה מצד הילד.
המצב גורם לחיכוכים רבים שנגררים לשטחים אחרים בקשר בין האמא לילד.
מי אחראי על המצב הזה?
לכאורה, המתבגר שלא עושה את מה שמוטל עליו.
אם נתבונן קצת יותר לעומק, נוכל לראות שלאמא פחד עמוק מאיבוד שליטה.
יתכן והיא היא גדלה בבית בו הייתה ציפייה שאם משהו לא הולך אז זה בהכרח מביא לאסון.
היום כשבנה מתקשה לקום, הפחד הזה מתעורר בלי שהיא מודעת לו.
הוא מוסווה היטב על-ידי הכעס שהיא חשה כלפי הילד.
מודעות למקורות רגשיים להתנהגות שלנו מאפשר לעשות בחירות טובות יותר ביחס לילדינו. 
בעזרת עבודה עצמית האמא יכולה להחליט לשחרר את האחריות לקימת הילד ולהעביר אותה אליו.
היא יכולה ליצור אתו הידברות ולהגיע לפתרונות משותפים.
לדוגמה, יתכן והילד יבקש מהאמא לעזור לו ולהעיר אותו בבוקר, אבל האחריות תישאר אצלו.
אני מקווה שלמרות הקשים הרבים, כל אמא תוכל לראות את המצב הנוכחי גם כהזמנה והזדמנות לשינוי, ולו הקטן ביותר ביחס לעצמה ולילדיה.
אם הקורונה עדיין נשארת כאן, אז בואו ננצל אותה לטובתנו.
אבל היא בהחלט כבר יכולה ללכת.
נוכל להמשיך לעבוד על עצמינו גם ללא נוכחותה המעיקה.

רגע, אמא! אל תשכחי למלא את כתובת המייל שלך כדי שהפוסטים הכי מעודכנים יגיעו ישירות אלייך

דילוג לתוכן