כלב שוכב על הרצפה

לפעמים הדבר הכי טוב בשביל אמא הוא לשכב על הרצפה ולא לעשות כלום.

“אמא, מה אוכלים היום?”
“אמא, הקו של בית הספר לא עובד!”
“אמא, משמעמם, לי! אמא, הוא עשה לי! אמא, זה התפרק לי!”
אמאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!
לפעמים יש תחושה שאי אפשר לשמוע עוד “אמא” אחת!
די, אני רוצה את החיים שלי בחזרה (או לפחות להשיג אוטמי אוזניים כדי שכל ה”אמא” יישארו מחוץ לטווח
השמיעה שלי) .
לא שהחיים לפני הקורונה היו כולם דבש. דאגות בריאות, גידול הילדים, פרנסה, עניינים בעבודה ועוד היו מצויות שבשפע. אבל אלה היו דאגות “נורמליות”. לפחות כך זה נראה במבט לאחור.
אפשר להניח שרובינו נמצאות עכשיו בסוג של אבל על החיים שאבדו לנו, על השגרה, על התחושה של יציבות ובטחון (הכל יחסי, כמובן).
ולפעמים הערפל הסמיך של הילדים בבית, העבודה מרחוק או חוסר העבודה, יום הזוי שרודף יום בדיוק באותה מתכונת, לא מאפשרים לנו אפילו להתפנות ולהקשיב לרגשותינו.
כל מה שאנחנו רוצות הוא שזה ייגמר כבר.
שהשמש שוב תזרח ונחזור לחיים.
אבל החיים כבר קורים.
והילדים הם התזכורת הכי עוצמתית לכך. אי אפשר לשים אותם על “הולד”. הם רוצים לאכול, זקוקים לתשומת לב שלנו, מבקשים עזרה עם שיעורים, כמהים לידיים חמות שילטפו, יחבקו וינגבו דמעות.
בקיצור, הם זקוקים לנו, האמהות.
אבל איך נוכל לתת מעצמינו כשאנחנו לעיתים קרובות מרגישות על סף קריסה, מרוקנות מכוחות, מותשות מרצף בלתי פוסק של מטלות ומוטרדות מלחץ ומחוסר וודאות?
הלוואי והיו לי תשובות פשוטות. בוודאי לא הייתי שומרת אותן לעצמי.
בעיני, חלק מהקושי הוא הציפייה שיהיה קל יותר.
התקופה הזאת מצריכה יותר סבלנות, יותר מאמץ ויותר גמישות מאמהות. כשנסכים לקבל את המציאות הזאת בלי להילחם בה ובלי לבזבז אנרגיה יקרה על המתנה מתי זה ייגמר, אוטומטית יהיה לנו קל יותר.
במציאות מורכבת הזאת לרובינו יש פחות יכולת להתמודד ביומיום עם הילדים, במיוחד שהיומיום הפך ל-24 שעות של ביחד. מצב הרוח שלנו נוטה להיות שלילי יותר והפתיל קצר. יותר. כך הרבה אמהות מוצאות את עצמן עצבניות, מתוסכלות, חסרות אונים, צועקות ומענישות הרבה יותר מהרגיל.
מצבינו הרגשי לא נשאר רק עניין פרטי שלנו. כל מי שבא במגע עם הזולת (ובמיוחד כאשר מדובר בילדים) מושפע ממצב הרוח שלו וכמובן גם משפיע עליו.
זה אומר שאמא לחוצה, מתוסכלת וחסרת כוחות מעבירה לילדיה את הוירוס של מתח ומצב רוח ירוד.
היום אני רוצה להתמקד בפעולות חירום שיכולות לעזור לנו בשטח.
בהמשך אשתדל לכתוב על פעולות תחזוקה וטיפול עצמי שוטפות לאמהות.
אז זה מה שאפשר לעשות כאשר את מרגישה שגל של כעס או כל רגש לא נעים אחר מציף אותך ואת הולכת
להגיב בצורה לא רצויה:

  1. עזבי את “מקום הפשע”, אם לא מדובר בתינוקות או בילדים ממש צעירים שחייבים את הנוכחות הפיזית שלך. לדוגמה, ילדיך רבים על משחק. כל אחד פונה אליך בצעקות שתעזרי לו להשיג את מבוקשו. את מרגישה שסבלנותך פוקעת. תגידי להם: “אני הולכת לחדר עד שארגיש רגועה כדי להתייחס למה שקורה כאן”. כשתצאי מהחדר יש סיכוי שילדיך כבר יסתדרו לבד או שבאמת תוכלי להגיש להם עזרה בפתרון הקונפליקט.

לפעמים אין לך אפשרות לעזוב. תעשי כמה נשימות עמוקות, שטפי פנים, ספרי עד 10 או 100 או עשי תרגילי חשבון בראש. זה באמת יכול לעזור, כי כך את עוצרת את התגובה האוטומטית שלך לכעס.

  1. כשאת מרגישה שמילים לא רצויות עומדות לצאת לך מהפה, סגרי אותו פיזית. את יכולה אפילו לשים יד על הפה כדי להגן על ילדיך ועל עצמך. זה ממש יעיל!
  2. והעצה האחרונה להיום למצבים שאת מרגישה חסרת אונים וכוח להתמודד עם בלגן, מריבות או דרישות: פשוט שכבי על הרצפה. איפה שאת נמצאת- במטבח, בסלון או בפרוזדור. קודם כל תוכלי קצת לנוח, אבל בעיקר ילדיך ירצו לתקשר אתך. הם יעזבו את מה שהם עושים ויבואו לשבת עליך, לידך או להציע לך עזרה. אני יודעת שההצעה הזאת נשמעת מוזרה מאוד, אבל גם הזמן הזה לא שפוי במיוחד. חוץ מזה, אני חושבת שגם בזמנים רגילים היא מתאימה ביותר.

רגע, אמא! אל תשכחי למלא את כתובת המייל שלך כדי שהפוסטים הכי מעודכנים יגיעו ישירות אלייך

דילוג לתוכן