דימוי עצמי

מחמאות עלולות להרוס את הדימוי העצמי של ילדיך! מגיע להם (וגם לך) להכיר דרך אחרת.

הן מגיעות אלי ביחד, מתוקות ונרגשות מהשמלות החדשות שלבשו בפעם הראשונה.
הקולות שלהן מתערבבים בשאלה תמימה:
“אמא, השמלה יפה עלי?”

“השמלה הזאת מהממת עליך”!
זה מה שמתחשק לי לענות לכל אחת מהיפיפיות שלי.
אני בכלל לא צריכה לחשוב.
זה פשוט יוצא לי בטבעיות זורמת.
ומובן שזה מה שאני עונה מדי פעם.
אבל עכשיו אני בוחרת לעצור רגע, לשים לב למה שקורה כאן ולבחור את המילים שלי.

ומה בעצם קורה כאן חוץ מסיטואציה שגרתית של ילדות שמראות לאמא שלהן
את השמלות החדשות ומחכות לשמוע תגובה סטנדרטית?
חשוב להבין שמה קורה כאן ברגע הקטן הזה ובעוד אין ספור רגעים כאלה
הוא קריטי להמשך החיים של הילדים שלנו.

הילדה פונה לאמא ומבקשת לקבל ממנה אישור שהיא יפה.
היא לא בודקת איך היא מרגישה ולומדת לסמוך על התחושות שלה,
אלא מחפשת בחוץ את האישור בקשר למראה שלה.
כך לא מפתחים בטחון עצמי גבוה ודימוי גוף חיובי.
כך מפתחים דימוי עצמי ודימוי גוף שתלויים בתגובות הסביבה.

איך ילדים לומדים לאהוב את עצמם ואת המראה שלהם?
כאשר מלמדים אותם להפנות את הקשב פנימה לרגשותיהם ולתחושותיהם
ולייצר תחושה של ערך ויופי מבפנים החוצה ולא להיפך- מבחוץ פנימה.

ככל שנענה לילדים בתגובה אוטומטית: “את מהממת”, “את יפיפייה”,
“הבגד הזה מדהים עליך”, אנחנו מתוות להם מסלול של חיפש תמידי
אחרי אישורים מבחוץ.
אנחנו עוזרות להם להרגיש טוב עם עצמם באופן מידי,
אבל מעצימות ספק עצמי וצורך באישורים חיצוניים בעתיד.

האמת, לא רק הילדים, גם אנחנו אוהבות לשמוע מחברות או מבני משפחה
שאנחנו נראות נהדר.
ברור שזה נורמטיבי וטבעי.
מה שמשמעותי כאן הוא הפער בין איך זה מרגיש רק עם ידיעה פנימית
שאני אוהבת את איך שאני נראית עם הבגד הזה לבין מצב בו

אני מקבלת אישור מבחוץ.

כשהפער הזה גדול מדי, כך גם גדלות החרדה והמצוקה ברגע שהאישורים המיוחלים
חסרים, או עוד יותר “גרוע”- כשמתקבלות תגובות מערערות או שליליות מהסביבה.

אנחנו רוצות שהסכמה מבחוץ תהיה הדובדבן שבקצפת.
משהו שנחמד וכיף לקבל, אבל העוגה המפוארת קיימת בזכות עצמה,
עם או בלי הדובדבן.

אני לא אומרת, חלילה, שאסור באיסור מוחלט לענות לילד במחמאה כשהוא פונה אלינו.
מדובר בכיוון הכללי, בהסתכלות הרחבה שלנו על הנושא, בדפוס שמאפיין אותנו.
לכן אני מציעה להתחיל לשים לב לאינטראקציות שלנו עם הילדים בנושא הזה
ולהתחיל להתנסות בתגובות שונות ממה שהיינו רגילות עד עכשיו.

אז איך ליישם את זה בפועל?
כשאת שמה לב שהילד (או את…) מבקש אישור מבחוץ על המראה או על הבגד,
תבדקי האם את יכולה לעזור לו (וגם לעצמך) להפנות את המבט פנימה.
לדוגמה כשבתך פונה אליך בשאלה “אמא, השמלה הזאת יפה עלי?”,
תנסי את התשובה הבאה:
“המממ, איך זה מרגיש לך?
את יודעת, איך זה מרגיש לך יותר חשוב ממה שאחרים חושבים”.

חשוב לי להגיד לך שיתכן מאוד ובתך לא תהיה מאושרת מהתגובה שלך.
היא רגילה שאת משחררת אותה בשנייה מהספקות וגורמת לה להרגיש נפלא.
זה בסדר.
אני מציעה לך להיות אמפתית לתסכול שלה (“זה מתסכל שאני לא עונה לך על השאלה”)
ועדיין להימנע מתשובה ישירה.
סביר להניח שהתסכול הוא סימן שילדתך צריכה ללמוד לסמוך על עצמה ועל רגשותיה.
לכן הכרחי שתמשיכי ללמד אותה גם אם בהתחלה זה מרגיש לא נח או מאולץ.

ההמלצה שלי היא לאמץ את הגישה בסיטואציות נוספות בהן ילדים מחפשים אישורים.
דוגמה בולטת לכך היא כשהילד רוצה לדעת האם הציור שלו יפה.
במקום תשובה אוטומטית “זה מדהים” תנסי משהו כמו:
“ראיתי שעבדת הרבה זמן על הציור הזה. אני שמה לב כמה אתה יצירתי.
זה נפלא שאתה רוצה ליצור דברים.
בקשר לציור אתה מחליט. אתה יודע האם אתה אוהב אותו”.

ושוב, אין כאן כוונה שאף פעם אסור להחמיא לילד.
הכוונה היא לעזור לו לפתח מבט על עצמו מתוך חיבור פנימי,
כך שבטחונו העצמי ותחושת הערך שלו  לא נשענים ברובם על דעות ועמדות של אחרים.

רגע, אמא! אל תשכחי למלא את כתובת המייל שלך כדי שהפוסטים הכי מעודכנים יגיעו ישירות אלייך

דילוג לתוכן