אדם הולך בשדה

מי מפחד מרגשות?

"היא לא תצליח!
חבל שאתם הולכים לפגישות המטופשות עם האישה הזאת!"
זה מה שאמרה ילדה בת 9 להוריה כשסיפרו לה שהם מקבלים עזרה במטרה ליצור אווירה יותר נעימה בבית ולשפר את היחסים בינם לבתם.

שמחתי שההורים מצאו אומץ לשתף את הילדה.
אני עדה לכך שלא היה להם קל. עצם הרעיון עורר אצלם הרבה ספקות וחרדות.
ארך זמן לדון בנושא, ללבן אותו ולהגיע לנוסחה שנראתה להם מתאימה ומדויקת.
בסוף הם עשו את זה.
השינוי האמיתי התחיל אז, כשילדתם נהיתה חלק מהצוות לשינוי במשפחה.

הרבה פעמים אנחנו ההורים חוששים לשוחח עם הילדים על נושאים רגישים, כמו קושי עם/של הילד.
הנה החששות הנפוצים:
– בשביל מה לערב את הילד? זה מיותר ועלול לגרום למתח נוסף בינינו.
– ‏דיבור ישיר על הבעיה מעמיק אותה. בשביל מה להעיר דובים מרבצם?
– ‏זה עלול לפגוע בדימוי העצמי של הילד. אנחנו לא רוצים לתת לו הרגשה שהוא לא בסדר. גם ככה קשה לו.
– ‏הילד יחשוב שאנחנו לא יודעים לחנך אותו / לעזור לו, לכן אנחנו הולכים לטיפול.
– ‏הילד יהיה עצוב או יכעס. נצטרך להתמודד עם התגובות הקשות שלו.

אני מבינה את ההיגיון בחששות הללו. הם לא צצים סתם.
דיבור על קשיים עלול לעורר רגשות כואבים, כמו עצב, כעס, חרדה, בושה, תסכול.
אצל הילד וגם אצל ההורים.
לא נעים לראות ילד כועס, עצוב או חרד המביע את מצוקתו בבכי או בצעקות.
הרבה הורים ירגישו דחף לפעול מיד על מנת לעצור את גילויי המצוקה ולהרגיע את הילד.
לפעמים יש לנו אשליה שאם נעמיד פנים מול הילד שהכול בסדר, הבעיה תחלוף באופן פלאי.
ולעומת זאת, אם נדבר עליה הבעיה תתקבע ותכה שורשים.
בפועל, ילד שמתמודד עם קושי מרגיש בודד ומפוחד. הוא לא יכול לשתף איש במה שעובר עליו, במחשבותיו וברגשותיו, כי הוא יודע שהוריו לא מסוגלים לשאת אותם. המסקנה שילד יסיק במקרה כזה תהיה קרוב לוודאי: "המצב שלי נורא ואיום. אי אפשר לעזור לי. אין לי תקנה".
יכולת לשאת רגשות כואבים נחוצה מאוד לניהול חיים תקינים. פשוט להיות איתם ולהמשיך לעשות מה שחשוב. לא להיבהל מהם, לא להתפרק, לא לשקוע. את זה ילדים לומדים בבית, מהוריהם.
לעומת זאת, הימנעות משיח על קשיים מולידה הימנעות מרגשות כואבים. הילד לומד שרגשות כמו כעס, פחד ועצב הם רגשות רעים וצריך לברוח מהם. ואז הוא עסוק בהימנעות ולא במציאת פתרונות מתאימים לקשייו. זה דפוס נרכש שעלול ללוות את הילד לאורך כל חייו.

הילדה בת ה-9 הכריזה שהוריה סתם מבזבזים את זמנם וכספם. היא לא הייתה רגילה לשיח על קשיים ועל רגשות שבאים אחריו. בהתחלה זה יכול להיראות מפחיד ולא בטוח.
אחרי הכול, כל חייה התרגלה לכך שלא מדברים על דברים כאלה.

מה שהתרחש לאחר מכן הפתיע את ההורים וגם אותי: היא ממש התלהבה מהספר "מדריך לרגשות להורים ולילדים".
החלק שעוסק בוויסות רגשי המלמד איך להקטין רגשות לא נעימים ולהשאיר או להרחיב רגשות נעימים דיבר אליה במיוחד. לראשונה הרגישה הילדונת שיש לה כלים מעשיים איך לפעול במצבים שבהם היא כועסת, מפחדת או מאוכזבת.

הילדה שהוריה לא ידעו עד לא מזמן איך להתמודד עם התקפי הזעם שלה שבאו אחרי חשיפה לקושי הכי פעוט, התחילה לעשות "חוג רגשות" לאחיה הקטנים וללמד אותם מתוך הספר.
לא בטוחה מי התרגש יותר: ההורים? הילדה? אני? האחים הקטנים? אולי כולנו יחד?
אני מודעת לכך שלא תמיד הורים יודעים מאיפה להתחיל את השיח הרגשי עם ילדיהם. רובנו גדלנו בסביבה שלא כל כך מתייחסת לרגשות בכלל, ולרגשות לא נעימים בפרט.
"מדריך לרגשות" מאפשר להורים להתחיל ממקום בטוח – מהסיפורים והתרגילים שכתובים בספר.
לא צריך לשבור את הראש מה ואיך להגיד.
הכול כתוב ומוכן לכם.
ואחר כך?
הכול פתוח.
לכו בכיוון שנוח לכם ולילדיכם.
הכול אפשרי כשמרגישים יותר בטוח במגרש הרגשי.

רגע, אמא! אל תשכחי למלא את כתובת המייל שלך כדי שהפוסטים הכי מעודכנים יגיעו ישירות אלייך

דילוג לתוכן