סיר אורז

ערב פסח מלא באורז ובנקניקיות ובכל מיני רגשות

"אורז עם נקניקיות?!" העניים שלה כבו והתמלאו בדמעות.

"זה האוכל שאני הכי שונאת, ואת יודעת את זה!" היא התריסה נגדי, קולה מטפס לטונים צווחניים.

האמת, מה שאני יודעת זה שכבר כל כך נמאס לך מכל המצב ההזוי הזה, ילדתי הקטנה. את מתגעגעת לחברות, למורה, למשחקים בחוץ, לשגרה, להתרגשות מחופשת פסח לעומת שרשרת ימים בלתי מזוהה ובלתי נגמרת מבחינתך. אלה לא האורז או הנקניקיות אותם את דווקא די מחבבת, במיוחד שזה אוכל ששמור לימים לחוצים כשלי אין זמן לבשל.

אבל את קטנה עדיין מכדי לבוא ולהגיד לי איך את מרגישה כשגלים של רגשות קשים שוטפים אותך. זה לא הזמן לשכנע אותך שהארוחה בסדר ושילדים רבים היו שמחים לקבל אותה (הטיעון הנצחי של האימהות). זה בטח לא יעזור לקרוא לך לסדר ולהדגיש שכך לא מתנהגים. היית מתנהגת הכי יפה שאפשר אילו רק יכולת, אילו רק היו לך כלים מפותחים יותר להתמודד עם רגשותיך הסוערים. זה גם לא מתאים להתעלם ממך, כי את זקוקה לי במצוקתך, למרות שאת נראית כועסת ומשדרת שלא אתקרב אליך. אבל אני מכירה אותך היטב. אני יודעת שברגעים האלה מתחת למעטה הקשוח בן השש מסתתרת לה ילדה מפוחדת. מפוחדת ממה שקורה בחוץ ובעיקר בפנים. לא יודעת איך להסתדר עם כל מה שהיא מרגישה. אני יודעת שאת זקקוה לחיבוק ולמילים שיוצאים מהלב של אמא, גם אם בהתחלה את דוחה אותם בצעקות ובפרצוף זועף.

אני לוקחת אוויר. גם אני באיזשהו מקום ילדה קטנה ומפוחדת, רוצה שמישהו ייקח את האחריות, יחבק אותי ויגיד לי לנוח בשקט עד שהכול יסתדר. אבל אני האמא כאן.

נכון, בתקופה האחרונה לא תמיד הייתי סבלנית או רגועה בלשון המעטה. יותר מדויק להגדיר את מצבי כמותשת ומתוחה, כאשר כמעט כל דבר מקפיץ אותי בשנייה ומעלה את מפלס הלחץ. אבל דווקא עכשיו אני מצליחה לראות אותך כמו שאת. זה רגע של חסד, ואני שמחה שהוא מתרחש. אני כובשת מילים של תוכחה ושל חוסר שביעות רצון ומרימה אותך על הידיים.

"את לא אוהבת את האוכל", אני מתחילה מהמקום שבו את נמצאת. היא ממשיכה להתייפח, אבל מקשיבה. "גם נמאס לך שאין חברות ואין בית הספר ואי אפשר לשחק בחצר".

"נכון", המילים מתחילות לצאת לך בשתף, מתערבות עם הדמעות. "כבר עדיף לימודים מהחופש הזה! גם יש לי מיליוני שיעורי בית! גם אחותי מעצבנת אותי! גם… וגם… וגם…"

כמה "גמים" מודאגים יושבים בלב אחד קטן. כמה הוא נדרש להכיל.

אני בכלל לא צריכה לדבר, רק להחזיק אותך על הידיים ולהקשיב. פה ושם אני אומרת "אוי אוי אוי", וזה לגמרי מספק אותך. את ממשיכה וזה משמח אותי, למרות שלא קל לשמוע שאת כל כך עצובה.

"את יודעת, כשהייתי ילדה לא הכרתי דברים כאלה", אני משתפת, מנסה לחזק אותך. "תוכלי לספר לילדים ולנכדים שלך על מה שקרה כשהיית בכיתה א'".

את כבר מחייכת, חוזרת להיות ילדה שהשמש זורחת לה מבפנים.

"מי רוצה נקניקיה?" אני שואלת.

"אני!" את עונה במקהלה עם שאר הילדים.

 

רגע, אמא! אל תשכחי למלא את כתובת המייל שלך כדי שהפוסטים הכי מעודכנים יגיעו ישירות אלייך

דילוג לתוכן