שעון וספל קפה

שחיטת פרות קדושות

להשאיר את הבנות לישון בבוקר של יום שישי.
זה סימן לבגרות באמהות שלי, או אולי זה אומר שפשוט התעייפתי?
מצד אחד כבר צברתי מספיק קילומטרז' הורי כדי להבין שלפעמים יציאה מהמסגרת לאו דווקא מבשרת אסון, אלא הינה הפסקה מבורכת ומרעננת.
מצד שני, אם אהיה כנה עם עצמי, אגלה שוויתור על הכללים והסדר לא בא תמיד מתוך המחשבה על טובת הילדים.
לפעמים באמת אין לי כוח!
לקום מוקדם, להעיר, לעזור בהתארגנות, להקשיב, לחייך, לתת נשיקה.
המחשבות האלו מפחידות ומטרידות.
הן סותרות את כל מה שלימדו אותי על אמהות טובה ומציבות מולי מראה שמפחיד להביט בה.
איזו מין אמא את שאין לך כוח לילדים שלך?
אולי בכלל צריך לשלול ממך רישיון הורות.
הרבה יותר קל להתחבא מאחורי הצהרות נוחות כמו "כיף לילדים להישאר בבית ביום שישי",
"יורד גשם ויהיה להם קר" (אנחנו בארץ, זוכרים? זה לא סיביר כאן).
לא שהן לא יכולות להיות נכונות, ההצהרות האלו.
השאלה היא איפה אני, השחקנית הראשית, בסיפור הזה?
הבנות לא הלכו לבית הספר ביום שישי כי רציתי לישון עוד שעה. וגם היה להן כיף.
הורה לא זקוק לתירוצים של "טובת הילד" בשביל לדאוג לצרכים שלו.
ואתם יודעים מה?
בסופו של דבר זו טובת הילד, כי הוא יהיה הורה נוכח, קשוב, סבלני ומכיל יותר.
שעת שינה נוספת עושה את זה (לפחות לי).

השבוע התנסיתי בשחיטת פרה קדושה אחרת בהורות שלי: כל יום ארוחת צהריים מבושלת עם כל אבות המזון.
הגשתי בורקס לארוחת צהריים (למי שדואג, זה לא הולך לקרות כל יום).
וכן, עדיין חשוב לי להזין את המשפחה שלי באוכל מזין ובריא.
אבל היה יום מאוד לחוץ, והבנתי שאצטרך להתאבד על הארוחה הזאת.
בחרתי לא להתאבד.

יום למחרת הבנות שוב ביקשו בורקס.
קיבלו מרק ירקות, שניצל וכרוב מאודה במקום.

רגע, אמא! אל תשכחי למלא את כתובת המייל שלך כדי שהפוסטים הכי מעודכנים יגיעו ישירות אלייך

דילוג לתוכן