ילדה נקיה

אמבטיה היא לא רק שאלה של היגיינה! גלי מה עוד מסתתר מאחורי הפעולה הפשוטה (?) הזאת.

מאז שהייתה תינוקת, היא לא אהבה להתרחץ. תמיד פרצה בבכי במפגש היומי עם האמבטיה, לא משנה כמה ניסיתי להפוך אותו לנעים ועדין: חיממתי את המים לטמפרטורה שנראתה לי הכי מתאימה, הכניסה לתוכם הייתה הדרגתיות תוך כדי דיבור רך ומרגיע.

זה לא עזר.

עם הזמן המצוקה סביב הרחצה חלפה, אבל אהבה גדולה לא נקשרה בינה לבין בתי.

אני לא יודעת למה המקרה ההוא כל כך נחרט בזיכרוני. היו לא מעט מצבים אחרים בהיסטוריה האימהית שלי שמתחרים אתו בקלות על המקום הראשון בתיקיית הטעויות שעשיתי.

זה היה אחרי יום קיצי ארוך ועמוס. התנהלתי בתדר של "רק עוד אמבטיות וארוחת ערב וזה נגמר", כאשר סבלנותי הולכת ואוזלת.

נדמה לי שגיבורת הסיפור הייתה אז  בת ארבע או חמש. במבט לאחור ממש קטנה. במבט שלי אז- כבר לא תינוקת (ברוך ה' הייתה גם תינוקת לפי כל הקריטריונים אחריה) שצריכה טיפול מיוחד סביב האמבטיה וארוחת הערב. מתרחצים, אוכלים, הולכים לישון וזהו.

אבל היא, אמנם לא תינוקת, אבל בעלת מח של ילדה קטנה עם כישורי מח שמתאימים לילדה בגילה, לא שיתפה פעולה. עייפה לא פחות ממני ואולי גם רעבה – רחצה לא הייתה בין הפעולות שהייתה מעוניינת לבצע.

היא התחילה לבכות ואני הרגשתי איך הייאוש והכעס אוחזים בי. בלי מילים הכנסתי אותה בכוח לאמבטיה למרות התנגדותה הנמרצת ורחצתי את הגופה הקטן במהירות כשהטונים שלה עולים בין מפלי המים.

אחר כך היא לא רצתה להתלבש, רוקעת ברגליה הקטנות ומנפנפת בידיים קמוצות .
הרגשתי שאני כבר לא יכולה יותר. התחלתי לצעוק, הקולות הרמים שלה ושלי מתערבבים במקהלה צורמנית.

אמרתי לה שהיא צריכה להישאר בחדר עד שהיא נרגעת ומפסיקה לצרוח.
הלכתי למטבח, מותשת ועדיין כועסת. וגם עצובה.
"זה לא אמור להתנהל כך", אמר לי קול פנימי כשקצת הצלחתי להירגע.

חזרתי לחדר, ליצור הקטן שאני כל כך אוהבת, רטובה מדמעות, עייפה מכל היום הארוך הזה, בתוספת של הדרמה סביב האמבטיה. חיבקתי אותה קרוב לליבי, מחזיקה אותה בזרועותיי עד שהבכי שלה  נפסק ושרירה נהיו רפויים.

לאחר מכן היא הסכימה להתלבש ולאכול ארוחת ערב. היה גם סיפור ונשיקת "לילה טוב". היא נרדמה מהר מאוד. ואני נשארתי עם רצון עז ללמוד להתנהל אחרת. כי ככה אני לא רוצה. לא בשביל ילדי ולא בשבילי.

למדתי.

האם אני מצליחה להיות כל הזמן יציבה, רגועה ומציבה גבולות באופן נעים ואסרטיבי?

ממש לא.

אבל אני יודעת מה הדרך ותמיד יכולה לחזור אליה, גם אם עשיתי טעות. ואני עושה, כי אני רק בן אדם.
ובכל זאת. מה אפשר לעשות אחרת?
קודם כל כדאי להבין למה אנחנו רוצים שילדינו ישתפו פעולה. אולי זאת נשמעת שאלה שמיותר לשאול אותה, ובכל זאת היא ממש חשובה.
ברור מאליו שאנחנו מעוניינים שהם יעשו מה שצריך, כי ככה נשמר הסדר, ככה החיים התקינים מתנהלים, ככה הם לומדים לבצע פעולות. יחד עם זאת, אני מאמינה שאנחנו שואפים שבסופו של דבר שהם יפנימו את הערכים שלנו, יבחרו בחירות נכונות, ידעו להתגבר על מכשולים ולהתמודד עם תסכול גם אם זה קשה.

גבולות שבאים באופן קבוע מתוך מקום של כוח ושליטה לפעמים מייצרים ילדים צייתניים (ברור שלא תמיד, כי יש הרבה ילדים שפשוט מתנגדים באופן פעיל לניסיונות של שליטה עליהם), אבל לא משיגים את המטרות לטווח ארוך.

למה?
כי המח שלהם לא נמצא במצב של למידה וקבלה מאתנו. הם לומדים, אבל דברים אחרים לגמרי ממה שקיווינו.
אם נחזור למקרה שתיארתי עם בתי, נוכל להבין שהיא בכלל לא הייתה מסוגלת לשתף איתי פעולה בתנאים שנוצרו. היא הייתה עייפה ורעבה, ותגובותיה התאימו לגמרי לילדה בת גילה במצב כזה. לרוע המזל, גם אני הייתי עייפה, טרודה ואולי רעבה ולכן לא הצלחתי לעזור לה להתמודד עם הקושי.

אין מתכון אחד שמתאים לכל ילד וכל הורה. אבל אפשר  להגיד בביטחון שגישה של הצבת גבולות  אמפתיים מעלה באופן ניכר את הסיכוי שלנו להשיג שיתוף פעולה עם הילד ומלמדת אותו שליטה עצמית ומשמעת עצמית.

למה זה לא עובד כל הזמן, כלומר למה הילדים לא יעשו 100% מהזמן מה שאנחנו מבקשים מהם?
מהסיבה הפשוטה שגם הם רק בני אדם. אבל כמה שנתרגל את הגישה הזאת יותר, כך יגדל הסיכוי שהיא תהיה יעילה במשך רב הזמן.
שוב נחזור לבתי הפעוטה (כמו שהבנת, המקרה קרה לפני שנים רבות). מה יכולתי לעשות במקום מה שקרה?
אני יודעת שסביר להניח שהיום לא הייתי מגיעה למצב כזה, כי כבר הייתי יודעת לזהות את הסימנים של עייפות קיצונית אצלה, הייתי מתארגנת מוקדם יותר וחוסכת את כל הדרמה. ובכל זאת, לא תמיד אפשר להתאים את הסדר היום  ולארגן אותו אחרת (למרות שבגילאים הצעירים זה ממש מומלץ וחוסך הרבה מאוד קשיים של ילדים ושלנו).
אולי הייתי יכולה לוותר על האמבטיה, למרות שלי באופן אישי הרעיון הזה לא פשוט בכלל. אבל לפעמים הוא ממש מתבקש.
אולי מתן בחירה עבור הקטנה בין "קודם אמבטיה" לבין "קודם ארוחת ערב" היה עובד בשבילה. או הצעה לשחק במים עם הברווזים האהובים עליה. לפעמים גם זה בלתי אפשרי בגלל רמת העייפות וההצפה.
ואולי כמה רגעים של חיבוק ללא מילים היו נותנים את הכוח ואת הבטחון עבור משימת הרחצה.
גם אם הייתי מחליטה להקפיד על הרחצה ללא הסכמה מצידה, הייתי יכולה לעשות את זה בדרך רכה ועדינה יותר, תוך כדי דיבור מרגיע ונתינת תוקף לרגשותיה (כמה משפטים פשוטים שחוזרים על עצמם: "את ממש לא רוצה להתרחץ! את ממש לא רוצה להיכנס לאמבטיה!"). זה היה מתאפשר לי אילו יכולתי להבין שההתנהגות הזאת לא נובעת מרצון להרגיז אותי או לעשות לי דווקא, אלא מקושי אמיתי של ילדה קטנה להתמודד עם המצב.

גם כאן, פעמים רבות חיבוק ממושך "אוסף" את הילד ומאותת לו שהוא בטוח ואהוב.
כמה המידע הזה היה משפיע על ההורות שלי אם הוא היה נגיש לי באותו זמן?
אני בטוחה שהוא היה עושה הבדל משמעותי בין אמא שמופעלת על-ידי ההתנהגות של ילדיה, לבין אמא  שיודעת להשתמש בכלים ליצירת שיתוף פעולה עם ילדיה ומלמדת אותם שיעורים חיוניים שיעזרו להם גם בחיים הבוגרים.

רגע, אמא! אל תשכחי למלא את כתובת המייל שלך כדי שהפוסטים הכי מעודכנים יגיעו ישירות אלייך

דילוג לתוכן