4070823-02

את חייבת להכיר תגובה פשוטה שהופכת קונפליקט עם הילד לחוויה מעצימה!

השאלות הכי משמעותיות מבחינתי בנושא הצבת גבולות קשורות אליך:
-איפה הצבת גבולות פוגשת אותך?
-איך את מרגישה כשמישהו (לא דווקא הילד) לא מרוצה מהגבול שלך?
-איך זה משפיע על היכולת שלך לעמוד על הגבול שהצבת?
הנושא הזה תמיד מעורר הרבה תגובות הנה אחת מהן שקיבלתי ושמחה לשתף:
"אבא הגיע עם מספר בנות לרכוש ציוד לתחילת שנה, והבת הקטנה שעוד לא עולה
לבית ספר רצתה הרבה דברים שהיו מאד צבעוניים ומגרים. מהתגובות שראיתי אצל
הורים אחרים מסביב, ציפיתי שהוא יכעס או שיגיד לה שתפסיק לבקש,
אבל במקום זה, הוא הרים אותה על הידיים ואמר לה:
"בואי נשחק משחק שאת אומרת את כל הדברים שאת רוצה לקנות ואנחנו
לא הולכים לקנות אותם. יאללה?"
וככה הם עברו על הדברים, והילדה אמרה מה היא רוצה אבל הם לא קונים.
זה בעיניי דוגמה מקסימה לאבא שהיה שלם עם הגבולות שלו ולא התבלבל
מהבכי והבקשות של הילדה, ואפילו הצליח לשחק את זה".
מה איפשר לאבא הזה לגלות אמפתיה לילדה ואפילו להפוך למשחק את האירוע
שהיה עלול לגלוש בקלות לקונפליקט?
היכולת שלו להעמיד גבול ברור יצרה מרחב בינו לבין הילדה.
הוא לא הרגיש צורך (או אולי הרגיש, אבל לא פעל לפיו!) להפסיק מיד את
הרגשות שלה ולגרום לה להיות בשקט/ מרוצה/ שמחה.
האבא נתן לגיטימציה לרצונות של הילדה בלי לממש אותם בפועל.
הילדה הרגישה שהאבא מבין ומכיל אותה וזה סיפק את הצורך שלה,
למרות שהיא לא קיבלה את מה שביקשה.
אחרי הכול כולנו, גדולים וקטנים, רוצים להרגיש שרואים ומבינים אותנו.
זה הרבה יותר חשוב מלקבל דברים חומריים.
אני רוצה להרחיב עוד קצת על האסטרטגיות שעוזרות לילדים לשתף פעולה
עם הגבולות שלנו.
זה חשוב תמיד, אבל נצרך במיוחד כשתקופת החגים וזמנים משפחתיים מרוכזים
עומדים בפתח.

נסי את אחת הדרכים הבאות:
1. לתת לילד בחירה:
"אתה רוצה להתקלח עכשיו או עוד חמש דקות"?
ילדים אוהבים להרגיש שיש להם שליטה. זה צורך בסיסי וחיוני של כל בני האדם.
בחירה מאפשרת לילד להרגיש שיש לו שליטה במה שקורה לו.
2. לתת מענה בפנטזיה:
"איזה כיף אם היית יכול לקרוא כל הלילה! תחשוב כמה ספרים הייתה מסיים בלילה
אחד!"
ילדים מופעלים על- ידי דמיון, כך שהכרה בצורך של הילד והזמנה לדמיין יחד אתו
יכולות בהחלט לספק את הצורך.
3. להציע לעשות מהתחלה את מה שלא הלך טוב:
"אמרתי לך לאסוף את המשחקים, ואתה לא עשית את זה. התחלתי לצעוק.
אני מצטערת. בוא ננסה מהתחלה".
(האמא יוצאת מהחדר, חוזרת ופונה לילד כאילו בפעם הראשונה).
ילדים צריכים ללמוד איך לתקן את הטעויות שלהם. הם ילמדו הכי טוב על-ידי
הדוגמה האישית שלנו. בדוגמה הזאת האמא לא מאשימה את הילד.
היא לוקחת אחריות על ההתנהגות שלה ומזמינה את הילד לתקן יחד.
4. לתת לילדה לפתור את הבעיה:
"את עדיין לא צחצחת את השיניים, וכבר נהיה מאוחר. אני רוצה שיישאר לנו
זמן לסיפור. מה נעשה?"
ילדים מרגישים יותר בעלי ערך ומחויבים לפתרונות כשהם באים מהם.
5. להשתמש בהומור ובמשחקיות:
"אני מפלצת רעבה שאוכלת ילדים שעדיין לא נמצאים במיטות!"
(תתחילי לרדוף אחרי הילד. רוב הסיכויים שהוא ירוץ מהר למיטה).
הומור ומשחק משחררים מתח ועוזרים לילד להתחבר אליך ולשתף איתך פעולה,
גם אם הגבול לא מיוצא חן בעיניו.
האם תמיד תוכלי להשתמש באסטרטגיות האלה?
ברור שלא.
לא תמיד יש לנו זמן או פניות לכך.
מצד שני, אני אוהבת להזכיר לעצמי שגם לעמוד בקשיחות על הגבול שלי לוקח זמן
ואנרגיה ולא תמיד מביא לתוצאות הרצויות…
הרי ממילא נשקיע מאמץ, השאלה היא רק באיזה כיוון.
אני מציעה לך להתחיל להתנסות באחת או בכמה מהאסטרטגיות ולראות איך

זה משפיע עליך ועל הילדים שלך.

רגע, אמא! אל תשכחי למלא את כתובת המייל שלך כדי שהפוסטים הכי מעודכנים יגיעו ישירות אלייך

דילוג לתוכן