אוכל

איך היית מרגישה אם מישהו היה מאיים עליך שלא סיימת לאכול את ארוחת הצהריים שלך?

היא עומדת בדלת אחרי חיבוק, נשיקה ואיחולי “בהצלחה” הדדיים כשהבעה
מוטרדת מצטיירת על פניה המתוקות.
“אמא, תכתבי לי פתק שאני לא חייבת לאכול בצהרון”.
אני כבר מורגלת בכתיבת פתקים כאלה ומשרבטת את המילים ללא מחשבה נוספת.
בכל זאת, אמא לחמש בנות במערכת החינוך.
אבל בעצם אני רוצה לכתוב מכתב אחר.
מכתב שאני מקווה שיחסוך ממני כתיבת אין ספור פתקים.
והרבה יותר חשוב- יחסוך מהילדה שלי ומילדים אחרים התנסויות מזיקות בנושא האכילה.
ובטח ייטיב גם עם המורות המסורות:

“שלום, מורה יקרה!
אנחנו לא מכירות אישית, אבל אני שומעת עליך רבות מבתי.
היא כל כך נהנית מהסיפור בהמשכים שאת מספרת כל יום
(גם אני נשארת במתח לחכות להמשך),
מהיצירות המושקעות ומחוג האפיה הנפלא.
היא חוזרת עם עיניים נוצצות, שמחה ומרוצה.
אני חשה הכרת הטוב מיוחדת כלפיך על היחס המסור שאת מעניקה לאוצר הקטן שלי.

אני יכולה לשער שאולי אותה מסירות גורמת לך לדאוג שהבנות יסיימו את כל האוכל של ארוחת הצהרים.
אני שומעת מבתי שחשוב לך שלא יישאר כלום בצלחת, ואת  מאוד מקפידה על כך.
הבנתי ממנה שהבנות לא משוחררות למשחק או לפעילות אחרת אם עדיין לא סיימו את המנה.
אני מודעת לכך שאת נוקטת בגישה רווחת, אבל חשוב לי לשתף אותך בעמדתי ולבקש לנהוג אחרת, לפחות עם ביתי.
אני מאמינה שילדים יכולים לבחור מה לאכול וכמה לאכול מהמזון שמוגש להם.
בעיני הכרחי לסמוך על החושים הטבעיים שלהם, לכבד אם טעמם ואת רצונותיהם.
ילד בריא יקבל את כל מה שהוא זקוק ממזון בריא ומגוון
(ואני לא בטוחה שהאוכל בצהרון עונה על הקריטריונים האלה).

כואב לי לשמוע שהאוכל הופך לנושא של עימות, מאבק כוח וכלי משמעתי.
האוכל בכלל לא צריך להיות נושא!
הרי כמו שכתבתי קודם, ילד בריא יודע מה נכון לו מתוך המבחר המוצע.
כואב לי שמורה כל כך רגישה  צריכה לגעור, להעניש או למנוע הנאה מילדות בגלל חתיכת עוף או שעועית שלא נאכלה.

אני תמיד חושבת על עצמינו, המבוגרים.
איך היינו מרגישים אם מישהו היה מכריח או מאיים עלינו בגלל שלא אכלנו את המנה שלנו? ילדים לא שונים מאתנו.
בנוסף, הם לא רוכשים הרגלי אכילה בריאים כשמאלצים אותם לאכול.
הם מפנימים שרצונותיהם לא נחשבים, לפעמים לומדים להתעלם מהתחושות שלהם ולפעמים מפתחים
סלידה כלפי מאכלים שהיו יכולים לאהוב וליהנות מהם.
במקום להיות מקור להזנה ולהנאה, האוכל הופך לנושא טעון רגשית ומעיק.
אני אפילו לא בטוחה עד כמה המזון הזה מטיב עם הילדים במצב שמעורר כל  כך
הרבה סטרס והתנגדות.

 אני פונה אליך בבקשה ובציפייה להניח לבנות לבחור לאכול את מה שהן מעוניינות.
אפשר לסמוך עליהן שהן יבחרו במה שטוב ונכון להן.
אני בטוחה שזה גם יכול להקל עליך ולחסוך ממך עוגמת נפש מיותרת.
בהערכה, בתקווה להבנה ובציפייה לשינוי,
אמא לתלמידה בכיתה ב'”.

האמת, לא שלחתי את המכתב.
לא בטוח שאשלח.
לא ברור לי האם המסר מועבר בצורה מכבדת מספיק.
האם הוא משכנע מצד אחד ולא פוגע מצד השני.

אבל את המכתב הזה אני רוצה להפנות לכל אמא ללא קשר לעיסוק שלה.
הרי כמעט כל אחת מאתנו נתקלת לפעמים בסירוב של ילדים לאכול,
וזה פוגש כל אחת זה במקום האישי שלה.
חשוב שתשאלי את עצמך איזה מסר הילדים שלך מקבלים דרך האוכל.
האם את מלמדת אותם להיות קשובים לעצמם ולסמוך על תחושותיהם?
האם את עוזרת  להם לפתח מערכת יחסים בריאה עם גופם ועם האוכל?

נכון, חשוב שגם בצהרון המורה תהיה קשובה לצרכי הילדים ולא תכריח
אותם להכניס לגופם את מה שהם לא מעוניינים.
אבל הבית הוא המקום המשמעותי ביותר בו מתפתחים דפוסים
רגשיים והתנהגותיים בריאים.
כמה נפלא שבבית את מופקדת על הלמידה הזאת.
ואת יכולה לבחור איך לנהוג ואיזו דרך להנחיל.

רגע, אמא! אל תשכחי למלא את כתובת המייל שלך כדי שהפוסטים הכי מעודכנים יגיעו ישירות אלייך

דילוג לתוכן