back to school

להתחיל ברגל ימין

עיניים נפוחות מבכי מסתכלות עליך במבט מאשים.
לפחות כך זה נראה לך.
הידיים הקטנות מחזיקות בך כאילו היית קרש הצלה בים סוער.
"אמאאאאא, אל תלכי"!
ואת, עם תיק עבודה על הכתף שמרגיש פתאום כבד כל כך, אולי בגלל הקילוגרמים
של רחמים, תסכול ואשמה שנוספים לך במעמד הזה, רוצה רק לקחת את האוצר שלך
ולברוח משם.

ולפעמים זה מה שאת עושה.
בורחת בלי מילים.
כי אי אפשר לשאת את הבכי קורע הלב הזה ולדעת שאין לך איך לעזור לילדה שלך.
גם בעבודה את שומעת את הבכי המהדהד באוזנייך נאבקת עם עצמך האם להתקשר
לגננת ולבדוק מה קורה.

מוכר לך?
לי כן.
הייתי יכולה לכתוב תסריט דומה (עם התאמות לגיל כמובן ) גם על גילאי בית הספר
ואפילו תיכון.
זה לא משנה האם מדובר בשנה ראשונה או אחרונה במערכת לימודית,
תחילת שנה תמיד מעוררת מגוון רגשות אצל אמהות וילדים, חלקם נפלאים וחלקם
ממש קשים.
בתקופה הזאת הרבה אמהות עסוקות בניסיון לגרום לילדים להרגיש שמחים ורגועים.
ואם אפשר באופן מיידי.
אני רוצה להציע לך לשנות את המיקוד אם את רוצה באמת לעזור לילדים שלך
להסתגל למסגרת וללמוד להתמודד עם מעברים ושינויים.
אתחיל בכך שחשוב שתדעי שזה לגמרי נורמלי וטבעי שאת רוצה לחלץ את הילדים
שלך מרגשות קשים.
ברור שבכי של ילד או ביטוי מצוקה אחר מפעיל אותנו ונוגע במיתרים הכי רגישים בלב.

השאלה מה אנחנו עושות עם זה?
בשבילי התשובה נמצאת בידיעה שרגשות של ילדים לא צריכים פתרונות.
ילדים לא זקוקים שנגרום להם להרגיש טוב.
הם זקוקים שנהיה ביחד אתם ברגשותיהם הקשים ונעזור להם להבין את מה שהם
חווים.
כשאנחנו ניגשים לרגשות של ילדים (וגם שלנו) בעמדה של הבנה והכלה ולא עם כוונה
לשנות אותם, הם יכולים לחלוף.

למה?
כי אין להם צורך להתעקש שנשים לב אליהם.
הם ממלאים את התפקיד שלהם – במקרה של ילד שמתחיל שנה חדשה הם עוזרים לו
להתכונן למשהו שיכול להיות לו קשה, מאפשרים לו לגייס את הוריו- ועוזבים.
זה יכול לקחת יום, שבוע או יותר.
אבל הם לא נועדו להיות כאן לנצח.
אולי זה מנוגד לצורך האימהי לראות את הילד מאושר, אבל הדרך לאושר כוללת מתן
לגיטימציה להרגיש ולבטא כל רגש שמתעורר.

איך עושים את זה בפועל?
תתחילי לשוחח עם הילדים על שנת הלימודים הקרבת הבאה.
לפעמים יש פיתוי להשאיר את הדברים כמות שהם בתקווה שהם יסתדרו לבד.
איזה כיף אם הילדים שלך משתפים אותך ברגשות קשים כולל בכי ותלונות
(אני יודעת מניסיון אישי שזה מרגיש רחוק מאוד מכיף).
תוכלי להקשיב להם, להעביר מסר שהרגשות שלהם רגילים ונורמליים והרבה ילדים
מרגישים ככה.
תוכלי לחבק אותם קרוב קרוב אליך ולתת לדמעות שלהם לזלוג כשאת נמצאת שם,
מבינה ומכילה.
תוכלי לספר להם סיפורים על איך שאת הרגשת בתור ילדה במצבים כאלה ומה עזר
לך.

תוכלי להזכיר להם מצבים בהם הם התגברו, הצליחו להתמודד ואפילו היה להם טוב
אחר כך.
תוכלי לחשוב אתם על פתרונות, ללמד אותם כלים ולהכין אותם לסיטואציות מאתגרות
כך שהגוף שלהם כבר יכיר איך מגיבים כשפוגשים מורה חדשה, מתגעגעים לאמא
באמצע השיעור או נוסעים לבד בהסעה וחוששים בהתחלה.
גם ילדים ללא ביטוי של קושי מוצהר לקראת חזרה למסגרת ירוויחו מדיבור פתוח על
הנושא.
יכול להיות שהם באמת לא חוששים מהמצב הזה ויכול להיות שהם סגורים יותר ולא
מאפשרם להורים ואולי גם לעצמם לגעת בקושי.
לילד כזה אפשר להגיד שרב הילדים מתרגשים וחוששים קצת בתחילת שנת הלימודים.
גם כאן סיפורים על עצמך רלוונטיים ביותר.
ילדים יכולים להתחבר לרגשות ממרחק בטוח, דרכך.
ערך נוסף שטמון בסיפורים כאלה הוא להראות לילד שגם את אמא גדולה ויודעת
פעם חווית קושי דומה והצלחת להתגבר.

 

 

 

 

 

רגע, אמא! אל תשכחי למלא את כתובת המייל שלך כדי שהפוסטים הכי מעודכנים יגיעו ישירות אלייך

דילוג לתוכן