עיצוב ללא שם

אמא, איך את מתמודדת עם הר של ממתקים במוצאי פורים?

“אמא, אני לא מסכימה שנזרוק את הממתקים של משלוחי המנות כמו בשנה שעברה!”
הלוביסטית בת השמונה שלה החליטה לקדם שתדלנות לביטול הגזרה להשמדת כימיקלים
ארוזים בעטיפות צבעוניות.
“לא היית מרוצה מזה שזרקנו את הממתקים?”
היא מנסה להתעלם מהדמיון המטריד של הר חמצוצים, סוכריות על מקל וטופים שנערם במהירות
עם כל נקישה של החברה בדלת.

“כן. אשמור אותם ואוכל כל יום. לא זורקים וזהו!”
האמא כבר למדה מהניסיון שפנייה להיגיון, הרצאה בנושא הבריאות והסברים מדעיים
אינם רלוונטיים כרגע.
היא גם מרגישה את הדופק שלה עולה ואיתו קוצר רוח וחוסר סבלנות.
אין לה כוח להתעסק עם הדרמה הזאת סביב הממתקים.
ברור לה שאינה מעוניינת להכניס את כל הזבל התעשייתי הזה הביתה.
מבחינתה הדבר הכי מהיר ושפוי שהיא יכולה לעשות עכשיו זה לחתוך עניינים ולסיים את
הדיון המיותר הזה.
היא כבר פותחת את הפה, ואז היא רואה את בתה.
רואה אותה לא רק באמצעות העיניים הממושקפות שלה.
זאת ראייה בסגנון אחר.
עיני הנפש שלה פוגשות בנפש ילדתה.
עיני הנפש חודרות מעבר לבלגן ולמטרד שבסיטואציה הלא נעימה הזאת.
הן חותרות מעבר לרצונה להשיג שקט, להרגיע את הרוח הסוערת של בתה
ולנהל עניינים כמו שחשוב לה.
הן מבחינות בצורך של הילדה שלה להרגיש בשליטה, להחליט לבד, לחוש בעלת ערך
ומשמעותית כי רצונותיה נשמעים ונלקחים בחשבון.

כל רכבת המחשבות והרגשות הזאת חולפת בראשה תוך שניות ספורות.
בתה כאילו עלתה עליה, מחזקת בדבריה את התובנות שלה:
“אני רוצה להחליט לבד על הממתקים!”
בעצם היא זאת שהצטרפה ראשונה לרכבת של בתה…
ואז הילדונת מוציאה את הקלף המנצח:
“כל החברות שלי שומרות את הממתקים. רק לי את לא מרשה!!!”
אני איתך, ילדתי.
לא נגדך.
אני נגד הכמויות המסחריות של רכיבים בלתי אכילים שמתחפשים לאוכל.
אני לא רוצה לקחת ממך את הכוח לבחור, להחליש אותך או לשלוט בך.
ההפך.
אבל אני צריכה לסנן את מה שנכנס אלינו הביתה.
ואת עדיין זקוקה להכוונה שלי, גם אם אינך מודעת לכך.
בכמה שניות ספורות הספיקה לנהל שיחות חרישיות בינה לבין עצמה ובינה לבין בתה,
בלי שקולה נשמע.
וכשהוא נשמע, הוא קיבל צליל של רוך ואהבה. 

קול של אמא שמצליחה לראות בסערה בכוס הזאת אירוע שיכול לחבר ולחזק את הקשר שלה עם בתה.
אירוע שנראה מטריד ולא משמעותי, אבל יכול לתרום לחוסן הילדה להתמודד עם קשיים בעתיד.
“אני יודעת כמה את אוהבת ממתקים”, היא אומרת ומניחה יד על כתפי הבת.
הילדה לא רוצה חיבוק.
צביטה קטנה בלב של האמא.
רצתה להיות קרובה אליה.
אבל זה בסדר.
זה לא מתאים לה עכשיו.
“זה באמת מרגיז שאני לא מסכימה לאכול את כולם”.
“כןןןןןןןןןןןןן”, הכעס הילדותי הפך לבכיות.
הילדה בכתה.
והאמא הייתה שם.
והילדה המשיכה לבכות.
והאמא המשיכה להיות איתה.
הדמעות הלכו פתאום, כמו שבאו.
והילדה רצתה פתאום חיבוק.
וגם נמצא פתרון שהתקבל פה אחד (ההצעה הגיעה מהלוביסטית לשעבר):
הילדה בוחרת חמישה ממתקים.
מה שמתחשק לה.
היא תאכל אותם מתי שהיא רוצה, גם אם זה לפני ארוחת צהריים.
ולא, הן לא הולכות לתרום אותם.
לאף אחד לא מגיע להכניס כל כך הרבה כימיקלים לגוף.

רגע, אמא! אל תשכחי למלא את כתובת המייל שלך כדי שהפוסטים הכי מעודכנים יגיעו ישירות אלייך

דילוג לתוכן