טילים

את לא חייבת להיות רגועה בשביל הילדים!

“אני לא גרה באזור ה”חם”, אבל מאז תחילת היירוטים וכל ההתפרעויות ברחובות
אני מסתובבת עם חרדה.
מתעוררת בבוקר והלב שלי כבר דופק על 200.
הולכת לישון באותו מצב.
אין לי אוויר.
חוששת איך זה משפיע על הילדים שלי.
מנסה לא לשדר להם פחד, אבל בטוח לי שהם קולטים שאני מפחדת.
מה אני יכולה לעשות כדי להקל עליהם?”

בשבוע האחרון קיבלתי הרבה פניות מאימהות ממקומות שונים בארץ.
אימהות שגרות בישובים שסופגים מטחים של רקטות,
שבקושי מצליחות לעצום עיניים בלילה ורצות טרופות נשימה עם
הקטנים שלהן למקלטים ולחדרי מדרגות כשיללות האזעקה והפיצוצים ברקע.
אימהות שחוששות לצאת מהבית ולאפשר לילדיהן להסתובב
בחופשיות ברחובות שפעם נחשבו לבטוחים.
אימהות מאזורים שקטים יחסית עם פוטנציאל מידי להפוך
למסוכנים חלילה ברגע אחד קטן.
כולן דואגות לשלום ילדיהן מבחינה פיזית ורגשית.

אומרים שכשאמא רגועה, גם הילדים רגועים.
בכל הדרכה להורים במצבי חירום מתמקדים קודם כל בשדר של בטחון
שהם צריכים להעביר לילדיהם.
לחלק מהאימהות עוזר לדעת שהן משמשות כעוגן בטוח עבור ילדיהן.
זה נותן להן כוח, עוזר להן “לאסוף” את עצמן ומעצים את התחושה
שיש מה לעשות במציאות הקשה הזאת.

אבל לחלק לא מבוטל זה נשמע כמו כתב אישום:
הקשיים שהילדים שלי חווים הם בגללי!
אני לא רגועה, מפחדת, לא מצליחה להסתיר מהם את הרגשות שלי.
במקום להיות כמו סלע איתן בשבילם, אני משדרת לחץ וחוסר אונים.
לא פלא שהם סובלים מחרדה, מתקשים להירדם, בוכים או משתוללים יתר על מידה.

אם גם את מוצאת את עצמך עם מחשבות מאשימות ונקיפות מצפון שדוקרות לך
את הלב, אני רוצה להגיד לך:
זה קשה לכולם, מבוגרים וילדים, כי זה פשוט קשה!

את לא צריכה להצטדק (קודם כל לא לפני עצמך!) על התגובות שהגוף שלך מגיב.
סך הכול הוא פועל באופן בו תוכנן על ידי הקב”ה.
במצב סכנה הוא חש, מרגיש ומגיב בהתאם.
לפעמים הסכנה מיידית ומוחשית, לפעמים היא רחוקה או בגדר אפשרות מאיימת.

בושה ואשמה שנוצרות סביב התגובות הרגשיות שלנו כאימהות
מחבלות ביכולת להתמודד איתן ולעזור לילדינו במציאות הלא פשוטה שכולנו חווים.
ברור שזה מעורר אימה כשטילים נופלים בד’ האמות שלך (או קרוב –
תלוי איפה את גרה).

אין ספק שהאזעקות מפחידות או לפחות מעיקות על רוב האנשים.
אבל לא צריך להיות פיזית במקום שמותקף על-ידי יירוטים או פורעים
כדי שהגוף יתפוס את המצב כמסוכן ויפעל כמו שהוא יודע במצבים כאלה:
בהלה, לחץ, דריכות, חוסר שקט, דכדוך, ניתוק, קשיי שינה, עצבנות ובכי הן
רק חלק מהתופעות שעל-ידן הגוף מגיב לסכנה.

וכאן אני חוזרת לצפייה להיות רגועה למען הילדים ולחשש שהביטוי הרגשי שלנו
פוגע בהם.
אני מאמינה שקושי שעלול להיווצר אצל ילדים בעקבות תגובות רגשיות שלנו
לא נובע מעצם התגובה, אלא מהשילוב של התפרצות רגשית וגם
הבדידות שהילד חש כי אף אחד לא מתווך לו את המצב ולא עוזר לו
לעבד את רגשותיו.

לפעמים אין לנו שליטה על דמעות שזולגות מהעיניים או על צעקה שנפלטת מהפה.
קשה לנו להתגבר על חרדה או להתרומם מהדכדוך.
היכולת שלנו לגשת אחר כך לילד, להסביר לו את מה שקרה, להקשיב לרגשות שלו
ופשוט להיות איתו מסייעת לו לחזור להרגיש יותר בטוח אתנו
(גם אם המצב בחוץ עדיין לא חזר לשגרה רגילה).

לעומת זאת, ניסיונות להעמיד פנים כאילו שום דבר לא מתרחש,
לחנוק את הדמעות, להכחיש את הפחד או את העצב רק מבלבלים את הילדים
ומגדילים את הגרעון בתחושת הבטחון שלהם.

אמא שחשה שההתמודדות עם המצב גדולה עליה
ויש לה אפשרות לחפש עזרה, חשוב שתפנה לסיוע מקצועי.
למען עצמה, למען משפחתה ולמען ילדיה.
הלוואי שכל אחת שזקוקה לעזרה תקבל אותה באופן מידי.

אני רוצה לסיים עם “מ.ת.נ.ה.”- פעילות קצרה ועוצמתית להרגעה בזמני אזעקה
או חרדה (קרדיט למפתחת הפעילות רחל לריאה, עו”ס קלינית, מרכז חוסן שדרות).
חשוב ללמוד וללמד את הפעילות לפני שמשתמשים בה בזמן אמת,
כך הגוף כבר יכיר אותה, ויהיה קל יותר להשתמש בה.
מ.ת.נ.ה:
מ = מגע (חיבוק ארוך – 45 שניות).
ת= תנועה (ניעור ידים וגוף, טלטול הידיים לצדדים 30 פעמים).
נ= נשימות (לנשום מהאף, לנשוף תוך כדי אמירת בזזזזז, ספירת נשימות ארוכות ועמוקות)
ה =היגד חיובי (אני בטוחה ומוגנת, הי שומר עלי וכו’). תוך כדי חיבוק הפרפר:
יד ימין מתופפת על כתף שמאל ויד שמאל מתופפת על כתף ימין בקצב איטי.

בתפילה לימים שקטים ובטוחים במהרה!

רגע, אמא! אל תשכחי למלא את כתובת המייל שלך כדי שהפוסטים הכי מעודכנים יגיעו ישירות אלייך

דילוג לתוכן