תסכול

הילד שלך לא מתמודד עם תסכול. ומה אתך?

“הילד שלי לא מתמודד עם תסכול”, זאת תלונה נפוצה מפי אמהות.
“הוא מתפרץ כשמשהו לא הולך לו, חייב שהכל יהיה כפי שהוא רוצה”.
ואיך אנחנו האמהות מתמודדות עם תסכול?
עם התסכול שלנו שהילד מתוסכל?

פעם זה צעצוע אהוב שנשבר.
ופעם אחרת זה הלב שמתנפץ לרסיסים.
חלק מאתנו, האמהות, ממהרות להסיח את הדעת,
לרכוש צעצוע חילופי, לתקן את הלב בעזרת עידוד להסתכל על הצד החיובי,
להמשיך הלאה, לשכוח.
וחלקינו מאבדות מהר את הסבלנות ומצפות שהילד יתגבר כבר.
אחרי הכל לא כל דבר זה סוף העולם.

אלו נראות תגובות ששונות במהות אחת מהשנייה, אבל לרוב הן באות
מאותו מקור:
קשה לנו לראות את ילדינו סובלים, פגיעים, מתוסכלים.
אנחנו רוצות להפסיק את זה כאן ועכשיו ולשם כך משתמשות בכלים העומדים לרשותנו.
למעשה, לצרכים האישיים שלנו יש כאן תפקיד מרכזי.זה לא טוב או רע.
זה לא הופך אותנו לאמהות אגואיסטיות.
זאת פשוט עובדה שחשוב להכיר בה.
זה יותר בולט במקרה של אמא כועסת או חסרת סבלנות כלפי ילדה.
אבל גם אמא שנוהגת בדרך שנראית אמפתית, מונעת בעיקר על-ידי הקושי שלה
לשאת את הסבל של ילדה.

אני רוצה לשתף אותך בסיפור בו אני משתמשת רבות בעבודה עם הורים:
איש אחד מצא גולם של פרפר.
הוא לקח את הגולם לביתו וחיכה בסבלנות עד יציאתו של הפרפר.
כעבור כמה ימים האיש שם לב שבגולם נוצר פתח קטן והפרפר עושה את דרכו החוצה.
האיש התרגש כל כך.
הנה הגיע הרגע בו יראה את הפרפר המרהיב ביופיו!
אחרי כמה שעות של תצפית הפרפר הפסיק להתקדם.
הוא הגיע לאן שיכל ונתקע.
האיש החומל לקח מספריים וחתך את הגולם על מנת לשחרר את הפרפר.
לתדהמתו היצור המשונה והאומלל שיצא בקלות מהגולם היה שונה מאוד
מהפרפר המדהים שדמיין.
לפרפר היה גוף נפוח וכנפיים מצ’וקמקות.
הוא לא הצליח לעוף ורק בקושי רב דידה על הרצפה.
תקוותיו של האיש שגופו של הפרפר יתאזן, שהכנפיים יסתדרו והוא יפרוש אותן
במעוף יפהפה היו לשווא.
הפרפר נידון לחיים קצרים של מוגבלות כאשר יכולת המעוף נגזלה ממנו.
והאיש, ברצונו לעשות טוב, לא ידע ששהות בתוך הגולם הלוחץ והתקדמות איטית
בתוכו נחוצות על מנת לנקז נוזלים מגופו של הפרפר לכנפיו ולאפשר לו לחיות חיים
מלאים.

האם את נוהגת לפעמים כלפי ילדך כמו האיש בסיפור?
מציעה “משהו טעים” כשהברך שורפת ממכה, קונה בגד חדש לילדה על מנת להשכיח
פגיעה מחברה שמצאה לה חברה טובה אחרת, מבטיחה שהעניינים יסתדרו כשהילד
כואב את הלעג של חבריו.
אנחנו סובלות כשילדנו סובל.
אנחנו רוצות להשתחרר מהסבל על-ידי כך שאנחנו גורמות לו להפסיק לסבול.
יתכן ולזמן מה נצליח לטשטש את כאבו.
אבל יחד עם זאת נלמד אותו לברוח מרגשותיו הקשים ולחפש כל דרך אפשרית
איך לא להרגיש.
בעצם, נגזול ממנו את אחד הדברים הנחוצים ביותר לחיים מלאים ומספקים-
היכולת לשאת רגשות קשים.

הילד ילמד להיות עם רגשותיו הלא נעימים אם אנחנו נהיה אתו ברגעים הקשים ולא
נרוץ מיד לתקן, לסדר או להחליף.
אם פשוט נקשיב לכאבו וניתן לו תחושה שזה בסדר להרגיש כך, שאנחנו מבינות אותו ונמצאות לצידו.
לפעמים ילדנו זקוק למילים מפורשות ולפעמים רק לנוכחותנו.
והעיקר, למוכנות שלנו לשאת את סבלו על מנת שהוא יהיה מסוגל לשאת אותו.

אמרתי “פשוט להיות עם הכאב”.
זה הדבר האחרון שפשוט.
אבל אנחנו כל כך רוצות שילדנו יפרוס את כנפיו ויעוף הכי טוב שאפשר.
זאת דרך לא פשוטה אך הכרחית לסייע לו להתקדם בגולם עד שיהיה מסוגל
לנסוק לשחקים.

רגע, אמא! אל תשכחי למלא את כתובת המייל שלך כדי שהפוסטים הכי מעודכנים יגיעו ישירות אלייך

דילוג לתוכן